מנתונים חדשים עולה כי לטיפול בחסמי ביתא אין תועלת בשלוש אוכלוסיות חולים יציבים: חולים עם מחלת עורקים כלילית אך ללא היסטוריה של אוטם לבבי; חולים עם היסטוריה של אוטם לבבי ישן (שנה ומעלה); וחולים עם גורמי סיכון למחלה כלילית בלבד. הממצאים פורסמו בכתב העת Journal of the American Medical Association.

החוקרים כותבים כי העדויות בנוגע לטיפול בחסמי ביתא התבססו בעיקר על מחקרים ישנם של חולים לאחר אוטמים לבביים, לפני עידן טיפולי רה-פרפוזיה מודרניים או טיפול תרופתי ומחקרים בחולים עם אי-ספיקת לב. מומחים התבססו על מחקרים אלו והניחו כי התרופות מועילות גם לחולים עם מחלת עורקים כלילית ואף באלו עם גורמי סיכון בלבד למחלה כלילית, אך לא ידוע אם הדבר מוצדק.

החוקרים החליטו לבחון את הנושא לעומק ומצאו כי בשלוש אוכלוסיות החולים האמורות, בין אם ניתן טיפול בחסמי ביתא ובין אם לאו, לא חלה ירידה בשיעור האירועים הקרדיווסקולאריים, גם בקבוצת החולים עם אוטם לבבי ישן. ובחלק מהתוצאים, טיפול בחסמי ביתא אף לווה בתוצאות גרועות יותר; לדוגמא, זוהה סיכון מוגבר לתוצא הסיום המשולב העיקרי תמותה קרדיווסקולארית, אוטם לבבי לא-פטאלי או אירוע מוחי לא-פטאלי, בחולים עם גורמי סיכון בלבד, אך ללא מחלה כלילית.

החוקרים בחנו את הנתונים ממאגר REACH (Reduction of Atherothrombosis for Continued Health), עם למעלה מ-44,000 משתתפים, מהם 31% עם אוטם לבבי קודם, 27% עם מחלה כלילית מתועדת אך ללא אוטם לבבי ו-42% עם גורמי סיכון למחלה כלילית בלבד.

התוצא העיקרי של המחקר היה תוצא משולב של תמותה קרדיווסקולארית, אוטם לבבי לא-פטאלי, או אירוע מוחי לא-פטאלי. תוצא משני כלל את התוצא העיקרי עם אשפוז בשל אירועים תרומבוטיים או פרוצדורות רה-וסקולריזציה; וכן היו מספר תוצאים שלישוניים. חציון המעקב היה 44 חודשים.

החוקרים מצאו כי שיעור האירועים לא היה שונה משמעותית בין חולים עם או בלי טיפול בחסמי ביתא, בכל התוצאים שנבחנו, גם בקבוצת החולים עם אוטם לבבי קודם (16.9% לעומת 18.6%, יחס סיכון של 0.90, p=0.14).

בקבוצת החולים עם מחלה כלילית אך ללא אוטם לבבי, שיעורי תוצא הסיום העיקרי לא היו שונים משמעותית בין חולים עם ובלי טיפול בחסמי ביתא (12.9% לעומת 13.6%, יחס סיכון של 0.92, p=0.31). באשר לתוצא הסיום המשני בקבוצה זו, התוצאות למעשה היו פחות טובות בחולים שנטלו חסמי ביתא, בהשוואה לאלו שלא נטלו טיפול זה (יחס סיכויים של 1.14, p=0.01); כך היה גם עם התוצא השלישוני של אשפוזים (יחס סיכויים של 1.17, P=0.01).

מגמה דומה תוארה בקבוצת החולים עם גורמי סיכון בלבד, בה שיעורי תוצא הסיום העיקרי היו גבוהים יותר בקרב אלו שנטלו חסמי ביתא, בהשוואה לאלו שלא נטלו את הטיפול (14.2% לעומת 12.1%, יחס סיכון של 1.18, p=0.02), וכך גם היה בנוגע לשיעורי התוצא המשני (22% לעומת 20.2%, יחס סיכויים של 1.12, p=0.04), אך לא כך היה בנוגע לתוצאים השלישוניים של אוטם לבבי ואירוע מוחי.

החוקרים מציינים כי אין התאמה בין ההמלצות הקבועות בהנחיות הנוכחיות , העולות בקנה אחד עם ממצאי המחקר הנוכחי, ובין הרגלי הטיפול של רופאים בחולים. לדוגמא, ההנחיות מטעם ה-AHA בנוגע למניעה שניונית העניקו לחסמי ביתא סיווג IIa בלבד כטיפול ארוך-טווח והמלצה IIb לחולים עם מחלה כלילית או מחלה וסקולארית אחרת. ה-European Society of Cardiology ממליץ על טיפול ארוך-טווח בחסמי ביתא רק בחולים עם תפקוד סיסטולי ירוד של חדר שמאל (המלצה I).

לאור הממצאים כותבים החוקרים כי התשובה לשאלה מהו משך הטיפול הנדרש בחסמי ביתא לאחר אוטם לבבי חד אינה ידועה. בשלב זה, אין מספיק נתונים בכדי לתת מענה לשאלה זו. במידה וחולה אינו יכול לסבול את הטיפול בחסמי ביתא לאחר שנה מאוטם לבבי, ובהעדר סימני אי-ספיקת לב, מהנתונים עולה כי אין נזק בהפסקת הטיפול. עם זאת, במידה וסובלים מאי-ספיקת לב, אזי יש מקום לעודד אותם להמשיך בטיפול שכן התרופה מצילה חיים.

JAMA 2012; 308:1340-1349

לידיעה ב-Heart