ע”פ מחקר חדש שפורסם ב-Diabetes Obes Metab  הוספת טיפול ב–sitagliptin (ג’נוביה) לאינסולין הובילה להורדה גדולה יותר של ה-HbA1c בהשוואה להוספת מינון של 25% אינסולין.

החוקרים מסבירים ברקע שמטופלים עם סוכרת סוג 2 המקבלים אינסולין נדרשים לעיתים קרובות להעלאת מינון הטיפול לצורך הגעה לרמה גליקמית תקינה. הם מציינים שחלק מהמטופלים אינו עושה זאת, ומעבר לכך, מטופלים רבים אינם מצליחים גם להגיע לאיזון למרות טיפול משולב של אינסולין עם תרופות פומיות נגד סוכרת. עוד הם מוסיפים שהעלאת מינוני אינסולין עשוייה אולי לשפר איזון גליקמי כללי אך לא בהכרח את האיזון הפוסט פרנדיאלי באופן מספק.

מלבד זאת, העלאת מינוני אינסולין מעוררת דאגה, הן בקרב הרופאים המטפלים, והן המטופלים לגבי אפשרות הופעת היפוגליקמיות.

לכן, אסטרטגיית הטיפול האופטימלי לאיזון סוכרת סוג 2 צריכה לדעתם לשפר את האיזון הגליקמי , לרבות הפוסט פרנדיאלי, ללא עלייה בסיכון להיפוגליקמיות ועלייה במשקל.

במחקר זה כאמור נבחנה היעילות והסבילות של הוספת sitagliptin
, מעכב DPP4 מול העלאה של עד 20% במינוני האינסולין במטופלים עם סוכרת סוג 2 שאינה מאוזנת תחת טיפול באינסולין.

החוקרים ערכו מחקר בן 24 שבועות שהיה אקראי, עם קבוצת טיפול פעילה, בקבוצות שוות שהיו בתחילת המחקר עם רמות HbA1c של בין 7.5% ל-11% , ושהיו עד תחילת המחקר תחת טיפול באינסולין.

המשתתפים חולקו באופן אקראי בין קבלת טיפול בג’נוביה במינון של 100 מ”ג ליום (70 מטופלים) לבין העלאה הדרגתית של מינוני האינסולין (70 מטופלים) כך שניתנה עליה של 10% בשבוע ה-12 ועלייה נוספת של 10% בשבוע ה-24 , ללא שינוי בשאר התרופות.

הרמה הממוצעת של ה-HbA1c בשתי הקבוצות הייתה בתחילת המחקר 9.2% . ההמוגלובין A1C ירד בשיעור גדול יותר בקבוצת הג’נוביה עד השבוע ה-24 : ירידה של 0.6% לעומת ירידה של 0.2% בקבוצת האינסולין , ובאופן מובהק סטטיסטי עם p<0.01 . 

מינוני האינסולין היו גבוהים יותר ב-25% בשבוע ה-24 בקבוצה שטופלה באינסולין בלבד. 

שיעורי ההיפוגליקמיה היו נמוכים יותר בקבוצת הוספת הג’נוביה מאשר בקבוצת האינסולין: 7 לעומת 14.3 בממוצע לשנת טיפול, עם מובהקות סטטיטית של p<0.05 .  

המשקל היה יציב בקבוצה שקיבלה תוספת ג’נוביה (68.6 ק”ג בתחילת המחקר מול 68.1 ק”ג) לעומת עלייה מ-66.2 ק”ג ל-67.4 ק”ג בקבוצת האינסולין.

תופעות לוואי אחרות היו בשיעורים דומים בשתי הקבוצות.

החוקרים מסכמים כי בהשוואה להעלאת מינון אינסולין ב-25% , הוספה של ג’נוביה לטיפול הבסיסי באינסולין הייתה אפקטיבית יותר בהפחתת ההמוגלובין A1C ובמקביל הייתה קשורה פחות להיפוגליקמיות או עלייה במשקל למשך תקופה של 24 שבועות מעקב.

החוקרים מעריכים שהשיפור הגליקמי שהושג בקבוצת הג’נוביה היה קשור לשיפור באיזון הפוסטפאנדיאלי. הם מדגישים כי למרות שכבר נעשו מחקרים שהצביעו על היתרון של שילוב ג’נוביה עם אינסולין, זהו המחקר הראשון שבחן אסטרטגיה זו מול העלאת מינון של אינסולין. כמו כן הם מדגישים כי המחקר נעשה ללא מימון מסחרי ונתמך ע”י אירגונים שפועלים ללא כוונת רווח.

להערכתם, המטופלים שיכולים להנות הכי הרבה מהוספת ג’נוביה לאינסולין הם אלה שיש להם עדיין ייצור אינסולין פנימי ושהם סובלים גם מהיפרגליקמיה פוסט-פרנדיאלית. לרוב מדובר במטופלים מבוגרים יותר.

כמו כן, לעובדה שהוספת הג’נוביה לאינסולין הייתה קשורה לפחות אירועי היפוגליקמיה מאשר בקבוצה של העלאת מינון האינסולין חשיבות ומשמעות בעיקר לחולי סוכרת עם מחלה קרדיווסקולרית, וזאת לאור הקשר הקיים בין היפוגליקמיות לאירועים קרדיווסקולרים.

לסיכום, לאור היתרונות בהשגת איזון גליקמי, הפחתת היפוגליקמיות, ושמירה על משקל גוף, החוקרים מאמינים שגישה טיפולית זו יכולה להתאים לקבוצות חולים רבות ושיש מקום לבחון אסטרטגיה טיפולית זו במחקרים רחבים יותר מבחינת אוכלוסיה ומשך זמן המעקב.

Diabetes Obes Metab. 2012 Mar 24. doi