הפסקה מוקדמת של הטיפול בסטרואידים בחולים לאחר השתלת כליה מלווה בשיעור נמוך יותר של אירועים קרדיווסקולאריים, בהשוואה לחולים בהם הטיפול בסטרואידים מופסק בשלב מאוחר יותר לאחר ההשתלה; זאת למרות שקבוצת החולים בהם הטיפול הופסק בשלב מוקדם יותר, סבלה ממחלה נרחבת יותר של העורקים הכליליים טרם ההשתלה.

הירידה באירועים הקרדיווסקולאריים הייתה בולטת רק 3-4 שנים לאחר ההשתלה. עם זאת, לא תועד הבדל בשיעורי ההישרדות הכוללים או בשיעורי התמותה הקרדיווסקולארית בין שתי הקבוצות.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מחלה קרדיווסקולארית אחראית לכ-30% ממקרי התמותה במושתלי כליה. מחקרים בנושא מצאו כי הימנעות מסטרואידים או הפסקת הטיפול מלווים בירידה בגורמי סיכון קרדיווסקולאריים, כולל הופעת סוכרת, יתר לחץ דם, היפרליפידמיה ועליה במשקל. עם זאת, עדיין אין מחקרים ארוכי טווח שהוכיחו כי הפחתת סיכון קרדיווסקולארי אכן מתורגמת לירידה באירועים קרדיווסקולאריים ותמותה.

מדגם המחקר כלל 1004 חולים לאחר השתלת כליה בין 1998 ו-2010, מהם 714 חולים בהם הטיפול בסטרואידים הופסק בשלב מוקדם לאחר ההשתלה ו-290 חולים תחת טיפול כרוני בסטרואידים.

בקבוצת החולים בהם הופסק הטיפול בסטרואידים בשלב מוקדם שיעור ההשתלות החוזרות היה נמוך יותר, בהשוואה לאלו שקיבלו טיפול כרוני בסטרואידים (9.5% לעומת 14.5%, p=0.02), עם שכיחות נמוכה יותר של עיכוב בתפקוד השתל (7.7% לעומת 15.2%, p<0.001), יותר אי-התאמות באנטיגני HLA (3.3 לעומת 2.1, p<0.001), אך פחות נוגדנים ציטוטוקסיים (p<0.001).

באשר לטיפול לדיכוי חיסוני, בקבוצת החולים בהם הופסק הטיפול בסטרואידים בשלב מוקדם שכיחות הטיפול ב-Tacrolimus הייתה גבוהה יותר (89.9% לעומת 51.7%, p<0.001) וכך גם שכיחות הטיפול ב-Sirolimus (22.1% לעומת 0.3%, p<0.001), עם שכיחות נמוכה יותר של מטופלים ב-Cyclosporine (9.1% לעומת 48.3% ,p<0.001). למרות שהטיפול ב-Mycophenolate Mofetil היה שונה באופן מובהק סטטיסטית בין שתי הקבוצות, לפחות 97.5% מהמשתתפים בכל קבוצה טופלה בתרופה. בקרב חולים תחת טיפול כרוני בסטרואידים, המינון הממוצע של סטרואידים היה 8.6 מ”ג ליום לאחר שישה חודשים, ולאחר שבע שנים עדיין טופלו במינון של 5.3 מ”ג ליום.

ממוצע ריכוז כולסטרול טרם ההשתלה היה נמוך יותר בקבוצת החולים בהם הטיפול בסטרואידים הופסק בשלב מוקדם, בהשוואה לאלו שקיבלו טיפול כרוני בסטרואידים (168.6 לעומת 178.2 מ”ג לד”ל), וכך גם ריכוז הכולסטרול הכללי לאחר ההשתלה (172.9 לעומת 189.1 מ”ג לד”ל, p<=0.002). כל יתר ערכי הכולסטרול לפני ואחרי ההשתלה, כולל LDL, לא היו שונים באופן מובהק בין הקבוצות. גורמי סיכון קרדיווסקולאריים אחרים היו דומים ברובם, למעט לחץ דם דיאסטולי מוצע לאחר ההשתלה (שהיה גבוה יותר ב-1.9 מ”מ כספית בקבוצת החולים תחת טיפול כרוני בסטרואידים) והמספר הממוצע של תרופות לטיפול ביתר לחץ דם (1.9 לעומת 1.7, בהתאמה).

בחולים שטופלו באופן כרוני בסטרואידים שכיחות אירועים קרדיווסקולאריים הייתה בהחלט גבוהה יותר, בהשוואה לאלו בהם הטיפול הופסק בתוך שבעה ימים מההשתלה. עם זאת, הירידה באירועים הקרדיווסקולאריים לא באה לידי ביטוי עד כ-3-4 שנים לאחר ההשתלה.

אירועים קרדיווסקולאריים תועדו ב-14% מהחולים בהם הופסק הטיפול בסטרואידים בשלב מוקדם לאחר ההשתלה וב-24.5% מהחולים תחת טיפול כרוני בסטרואידים (p<0.001). האירוע הקרדיווסקולארי הנפוץ ביותר בשתי הקבוצות היה אנגינה.

לא תועדו הבדלים בין שתי הקבוצות בשיעורי ההישרדות. כאשר החוקרים התמקדו במקרי תמותה על-רקע גורמים קרדיווסקולאריים, הם מצאו כי אין הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות.

American Transplant Congress (ATC) 2011

לידיעה במדסקייפ