מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון מאי של ירחון Lancet Neurology עולה כי מחלת צ’אגאס, הנגרמת על ידי הטפיל Trypanosoma cruzi, הינה גורם סיכון בלתי תלוי להתפתחות של שבץ מוחי איסכמי, וכי חולים רבים אינם מודעים לזיהום עד לאחר שחווים שבץ מוחי ראשון.

החוקרים מזכירים מחקר קודם שפורסם בשנת 2007, לפיו ב-42% מהחולים במחלת צ’אגאס שחוו שבץ מוחי איסכמי אובחן הזיהום רק לאחר היארעות השבץ. לדבריהם, ידוע מעט בלבד אודות הסיכון המצטבר להתפתחות שבץ מוחי בקרב אנשים הסובלים מזיהום ב-T. cruzi.

במחקר נוסף שכלל חולים עם קרדיומיופתיה קלה בעקבות מחלת צ’אגאס, נמצא כי 1.2% מהחולים סבלו משבץ מוחי איסכמי במהלך שנת המעקב הראשונה. בתום מעקב ממוצע של עד 36 חודשים, קבוצה נוספת של 213 חולים עם מחלת צ’אגאס ופגיעה בתפקוד חדר שמאל של הלב הראתה שיעור היארעות כולל של שבץ איסכמי של 2.7 אירועים למאה שנות אדם.

לדברי החוקרים, שבץ מוחי עשוי להיות הסימן הראשון למחלת צ’אגאס כאשר המחלה היא א-תסמינית או כרונית, וזאת ללא תלות בקיומן של הפרעות קצב או פגיעה בתפקוד חדר שמאל. בנוסף, חולים עם מחלת צ’אגאס וללא גורמי סיכון וסקולאריים נוספים או עדות קלינית לאי ספיקת לב עלולים אף הם להיות בסיכון לפתח שבץ מוחי. לאור זאת, טוענים החוקרים כי יש לסקור חולים לאחר שבץ מוחי לזיהום ב-T. cruzi באם הם חיים באזור אנדמי למחלה או שהיגרו ממנו.

החוקרים מסבירים כי קרדיומיופתיה בעקבות צ’אגאס (Chgasic cardiomyopathy, CCM) הינה קשורה באופן בלתי תלוי בשבץ מוחי, ומאופיינת בנוכחות של אי ספיקת לב, מספר סוגי הפרעות קצב, הפרעות בהולכה, מוות לבבי פתאומי ותרומבואמבוליזם סיסטמי. גורמי הסיכון העיקריים הקשורים בשבץ במחלת צ’אגאס כוללים לדבריהם מפרצת בחוד הלב, הפרעות קצב, תרומבוס מוראלי ופגיעה בתפקוד חדר שמאל. הם מוסיפים כי כ-70% מהחולים העוברים שבץ מוחי בעקבות מחלת צ’אגאס מראים שינויים חריגים באק”ג.

מאידך, גורמי הסיכון הקלאסיים, כגון יתר לחץ דם, סוכרת ועישון, הינם פחות שכיחים בקרב חולי צ’אגאס שעברו שבץ מוחי בהשוואה לאלו שעברו שבץ ואינם חולים במחלה, כפי שעלה ממחקר חתך שפורסם ב-2003 בירחון Journal of Neurology, Neurosurgery and Psychiatry.

אין סימנים או תסמינים נוירולוגיים ספציפיים המסייעים באבחנה של שבץ הנגרם ממחלת צ’אגאס על פני גורמים אחרים לשבץ קרדיואמבולי, מבהירים החוקרים. בחולי שבץ עם זיהום של T. cruzi, יש לנקוט בטיפול בשבץ החריף וכן במניעה שניונית על פי ההנחיות לטיפול ומניעה של שבץ מוחי.

מעריכים כיום כי הישנות של השבץ המוחי מתרחשת בכ-20% מהחולים ולפיכך המניעה השניונית צריכה לכלול אנטיקואגולציה ארוכת טווח בחולי צ’אגאס עם שבץ מוחי קרדיואמבולי. החוקרים מציינים כי יש צורך במחקרים קליניים על מנת להעריך את היעילות של אנטיקואגלוציה פומית ארוכת טווח במניעה הראשונית והשניונית של שבץ מוחי בחולי צ’אגאס.

החוקרים טוענים כי הקשר בין מחלת צ’אגאס, שבץ מוחי והסיכון לדמנציה וסקולארית טרם נחקר כיאות, וכן טרם בוצעו מחקרים אשר יבחנו את ההשפעה של זיהום חוזר בצ’אגאס על דמנציה וסקולארית. על אף שמספר מחקרים דיווחו על קשר בין זיהום כרוני ב-T. cruzi ובין פגיעה קוגניטיבית, כפי שהוערכה באמצעות ה-Mini-Mental State Examination (MMSE), יש צורך במחקרים נוספים לבחינת שאלה זו.

לבסוף, החוקרים סבורים כי שינויים בתבניות ההגירה, לרבות הגירה מאמריקה הלטינית, עשויים להוביל לעומס משמעותי של תחלואה הנגרמת על ידי T. cruzi בארצות הברית ובאירופה.

Lancet Neurol. 2010;9:533-542

לידיעה במדסקייפ