בחולי אי-ספיקת לב, רמות החרדה והדיכאון עשויות לנבא את ההתדרדרות בתפקוד הגופני ב-6 החודשים הבאים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו בכנס השנתי ה-31 של Society of Behavioral Medicine.

המחקר כלל 222 חולי אי-ספיקת לב (33% נשים, גיל ממוצע של 54 שנים), והחוקרים אספו נתוני מעקב אודות 164 נבדקים.

שאלון Minnesota Living with Heart Failure Questionnaire שימש להערכת התפקוד הגופני, לאחר הסרת מרכיבים סומאטיים של דיכאון מ-Centers for Epidemiologic Studies Depression Scale במטרה למנוע ערפלנים. מדד Hospital Anxiety and Depression שימש להערכת חרדה.

החוקרים ערכו ניתוח סטטיסטי להערכת ההשערות, עם תיקון לגורמים דוגמת דרגת אי-ספיקת לב, גיל, מין, השכלה, מצב משפחתי, פניה לשירותי בריאות הנפש והתפקוד הגופני הבסיסי.

14% מהמשתתפים דיווחו על דיכאון קל; 12% דיווחו על תסמינים מתונים ו-29% סבלו מתסמינים חמורים. רמות החרדה היו גבוליות ב-26% מהחולים וחמורות ב-20%. במודלים נפרדים, דיכאון בתחילת המחקר (p=0.022) וחרדה בתחילת המחקר (p=0.001) ניבאו תפקוד גופני ירוד לאחר 6 חודשים.

החוקרים מצאו קורלציה גבוהה (r=0.74) בין תסמיני דיכאון וחרדה ומאמינים כי הם אחראיים באופן שווה, ככל הנראה, לניבוי שונות בתפקוד הגופני. החוקרים בחנו בנוסף את ההשפעות של תמיכה חברתית ומצאו כי היא לא השפיעה על השפעות חרדה ודיכאון על התפקוד הגופני.

מומחים בתחום שלקחו חלק בכנס טענו כי מרבית המחקרים מצאו כי חרדה מנבאת תמותה, אך מעט מחקרים בחנו את הגורמים הפסיכו-סוציאליים ואת הקשר שלהם לתפקוד הגופני.  לדבריהם, חשוב לערוך בדיקות סקר לדיכאון וחרדה ולעקוב אחר החולים תחת טיפול.

רופאים רבים ממשיכים להתנגד לגישה זו, באופן חלקי בשל העדר עדויות לפיהן בדיקות סקר וטיפולים במצבים אלו מובילים להארכת תוחלת החיים. מצד שני, לאור ההשפעה האפשרית על התפקוד הגופני, ייתכן כי יהיה גורם אחר שיהיה מושך יותר בעיניי קהל הרופאים.  במידה והחולים יהיו מעורבים יותר, הם יתעניינו יותר בהשתתפות בתוכניות שיקום לבבי, וידוע כי לתוכניות אלו תועלת אמיתית מבחינת תוחלת החיים.

בנוסף, קשה לזהות את הקשר הסיבתי בין חרדה ודיכאון ובין אי-ספיקת לב.

מתוך הכנס השנתי Society of Behavioral Medicine (SBM) 31st Annual Meeting and Scientific Sessions

לידיעה במדסקייפ