בחולים מבוגרים עם אי-ספיקת לב, אימוני סיבולת אינם מביאים לשיפור משמעותי במרבית מדדי הכושר הגופני, איכות החיים הבריאותית, הורמונים שונים בדם, או נפח הלב, כך עולה ממחקר חדש שפורסם במהדורת נובמבר של Journal of the American Geriatrics Society.

לדברי החוקרים, למיטב ידיעתם, זהו המחקר הראשון להערכת השפעת פעילות גופנית, שהתמקד באופן ספציפי בחולי אי-ספיקת לב בגיל ממוצע של 70 שנים. למרות מחקרים רבים בחולים צעירים יותר, שהדגימו תועלת רבה לפעילות גופנית אירובית, כולל עליה בשיא צריכת החמצן במאמץ, המחקר הנוכחי לא הדגים שינויים משמעותיים במרבית המדדים.

מדגם המחקר כלל 59 חולים בגיל 60 שנים לפחות, עם אי-ספיקת לב ומקטע פליטה של 45% ומטה (ממוצע, 31%). 30 חולים חולקו באקראי לתכנית פעילות גופנית מבוקרת בת 16 שבועות ו-29 חולקו לקבוצת ביקורת ללא-פעילות גופנית, בה ניתן טיפול סטנדרטי עם שיחות טלפון פעמיים בשבוע מצוות המחקר.

בקבוצת ההתערבות החולים ערכו פעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע (רכיבה או הליכה), למשך 40-60 דקות בעצימות בינונית. היעד העיקרי היה שיא צריכת החמצן במאמץ. יעדים משניים כללו מדדי תפקוד במאמץ, איכות חיים בריאותית, נפח חדר שמאל במנוחה ורמות הורמונים שונים בדם.

לאחר 16 שבועות, תועדה בקבוצת ההתערבות עליה משמעותית בזמן הפעילות הגופנית ועומס העבודה, בהשוואה לקבוצת הביקורת. עם זאת, לא זוהו הבדלים בין הקבוצות מבחינת שיא צריכת החמצן במאמץ, סף האוורור האנארובי, מרחק הליכה ב-6 דקות, איכות החיים, נפח חדר שמאל , או מקטע פליטה.

רמות אלדוסטרון היו נמוכות יותר משמעותית (p=0.04) בקבוצת ההתערבות. בנוסף, זוהתה מגמה של ערכים נמוכים יותר של אנגיוטנסין II בדם בחולים אלו (p=0.07). לא תועדו הבלים מובהקים בין הקבוצות בכל הנוגע להורמונים אחרים בדם.

למרות השפעה כוללת ניטראלית של האימונים הגופניים, החוקרים מצאו כי בשליש מהמשתתפים חל שיפור מובהק ביעד העיקרי, עם עליה של מעל 10% בשיא צריכת החמצן במאמץ עם פעילות גופנית אירובית.

החוקרים לא הצליחו לזהות גורמים המנבאים באילו חולים צפויה השפעה חיובית לפעילות גופנית, ובאילו לא צפויה תועלת. הם מסכמים וכותבים כי למרות היענות מצוינת לתכנית הפעילות הגופנית, הם לא מצאו עדות להתאמות הפיזיולוגיות להם ציפו. נראה כי חולים מבוגרים עם אי-ספיקת לב מגיבים באופן שונה וייתכן כי יש צורך בתכנית פעילות גופנית שונה.

J Am Geriatr Soc 2009;57:1982-1989

לידיעה במדסקייפ