תוצאות ראשוניות של המחקר הוצגו ע"י Dr. SALIM YUSUF בכנס ה-ACC באורלנדו, פלורידה, מרס 2001.
מחקר ה – CURE הינו מחקר רנדומלי, כפול סמויות, רב מרכזי שבדק את השפעת ובטיחות הקלופידוגרל (PLAVIX) בחולים לאחר תסמונת כלילית חריפה ללא הרמות ST.
במחקר נכללו 12562 חולים שגויסו ב- 482 בתי חולים ב- 28 ארצות, כולל אירופה, קנדה וארה"ב. החולים עברו רנדומיזציה לאספירין 75 עד 325 מ"ג ליום או לאספירין + קלופידוגרל (300 מ"ג מנת העמסה ואח"כ 75 מ"ג ליום). משך המעקב היה 12-3 חודשים (9 חודשים בממוצע).
61% מהחולים היו גברים, ל- 75% מהחולים היתה תסמונת תעוקתית בלתי יציבה ול- 25% אוטם ללא הרמות ST.
65% מהחולים קיבלו טיפול בהפרין, 50% בהפרין עם משקל מולקולרי נמוך, 78% מהחולים קיבלו טיפול בחוסמי בטא ו- 47% קיבלו טיפול בתרופות להקטנת רמת השומנים בדם.

טבלה מס' 1: נתוני הבסיס של החולים.

ה – End Point הראשונית שכללה מוות מסיבה קרדיוסקולרית, אוטם חד בשריר הלב או שבץ מוחי אירע ב- 11.47% מהחולים בקבוצת הפלצבו לעמת 9.28% מהחולים בקבוצת הקלופידוגרל (תמונה מס' 1). מוות מסיבה קרדיוסקולרית אירע ב- 5.49% מהחולים בקבוצת הבקרה, לעומת 5.06% מהחולים בקבוצת הקלופידוגרל
(RR 0.92; 95% CI 0.79-1.07; p=NS). אוטם חד בשריר הלב אירע ב- 6.68% לעומת 5.19% (RR 0.77; 95% CI 0.68-0.89), שבץ מוחי ב- 1.4% לעומת 1.2% (RR 0.65; 95% CI 0.63-1.16) ומוות מסיבה לא לבבית ב- 0.70% לעומת 0.67%. כלומר, קלופידוגריל הקטין בעיקר את שכיחות האוטמים החדים בשריר הלב. מוות, אוטם חד בשריר הלב או איסכמיה רפרקטורית אירעו ב- 19.02% מהחולים בקבוצת הבקרה וב- 16.7% מהחולים בקבוצת הקלופידוגריל
(RR 0.86; 95% CI 0.79-0.94; p=0.0004).
אחוז האיסכמיה הרפרקטורית היה קטן יותר בקבוצת הקלופידוגריל (8.8% לעומת 9.4%). ההבדל נבע כולו מהקטנת שיעור האיסכמיה הרפרקטורית בעת האישפוז (1.42% לעומת 2.09%), בעוד שלא היה הבדל בשיעור האיסכמיה הרפרקטורית לאחר השחרור (7.67% לעומת 7.66%).
ההבדל בין קבוצת הקלופידוגריל לפלצבו היה משמעותי כבר ביום הראשון (20% הקטנה בשיעור השילוב של מוות, אוטם שריר הלב או שבץ מוחי). עקומת קפלן מאיר החלה להפרד כבר שעתיים לאחר התחלת הטיפול (33% relative risk reduction; p=0.002). העקומות המשיכו להפרד בימים הבאים.
האפקט של הקלופידוגריל נצפה בחולים עם וללא שינוי ST-T בקבלה ובחולים עם וללא עליות באנזימי שריר הלב או טרופונין.
כ- 4500 חולים עברו רווסקולריזציה לאחר הרנדומיזציה. בקרב חולים אלו נצפתה הקטנת הסיכון היחסי ב- 19% (11.4% לעומת 13.9%). בקרב החולים שלא עברו רווסקולריזציה נצפתה ירידה יחסית בסיכון ב- 21% (8.1% לעומת 10.1%).
דימומים משמעותיים נצפו ב- 3.6% מהחולים בקבוצת הקלופידוגריל לעומת 2.7% בקבוצת הבקרה (הגברה ב34% ; p=0.003). אולם לא היה הבדל בשיעור דימומים מסכני חיים (2.15% לעומת 1.8%). 2.8% מהחולים בקבוצת הקלופידוגריל לעומת 2.2% מהחולים בקבוצת הבקרה נזקקו לעירויי דם (2 מנות או יותר) (p=0.03).

מסקנות ואפליקציות קליניות:

הוספת קלופידוגריל לטיפול באספירין בחולים עם תסמונת כלילית חריפה הקטינה את הסיכון ללקות במוות מסיבה קרדיוסקולרית, אוטם חד בשריר הלב ושבץ מוחי ב- 20%. קלופידוגריל הקטין את שיעור האיסכמיה הרפרקטורית, בעיקר במשך תקופת האישפוז. ההבדל בין קבוצת הבקרה לקבוצת הקלופידוגריל החל להיות משמעותי כבר שעתיים לאחר התחלת הטיפול. הטיפול היה בטוח אולם כרוך בהגברת הסיכון לדימום משמעותי (אך לא מסכן חיים). מתן קלופידוגריל ל- 1000 חולים למשך 9 חודשים בממוצע עשוי למנוע 28 אירועים קרדיווסקולרים משמעותיים ב- 23 חולים, במחיר של 3 דמומים משמעותיים וצורך במתן עירוי ב- 3 חולים.