במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Psychiatry מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי דיכאון עמיד לטיפול מלווה בעליה של 17% בסיכון לתמותה, בהשוואה לדיכאון מג’ורי שאינו עמיד לטיפול. העלייה בסיכון לתמותה נובעת בעיקר ממעשי אובדנות ומנת-יתר בשוגג, אשר היו נפוצים כפליים בקרב חולים ללא הטבה בהפרעת מצב הרוח לאחר שני ניסיונות טיפול.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי דיכאון מג’ורי הינה בין ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות בעולם, כאשר חלק מהחולים אינם מגיבים לקווי הטיפול המקובלים ומסווגים כדיכאון עמיד לטיפול. מחקרים קודמים הצביעו על כך שבחולים עם דיכאון עמיד לטיפול סיכון מוגבר לסבל ותפקוד לקוי, אם כי לא ידוע אם ישנה השפעה על הסיכון לתמותה.

מדגם המחקר כלל 176,942 מטופלים עם אבחנה של דיכאון מג’ורי אשר טופלו בנוגדי-דיכאון ונכללו במאגרי המידע הלאומיים בפינלנד. כ-11% מהמשתתפים ענו על ההגדרה של דיכאון עמיד לטיפול, אשר כללה למעלה משני ניסיונות טיפול מלאים במשך 28 ימים כל אחד, בתוך שנתיים ממועד רישום טיפול נוגד-דיכאון.

תוצאי המחקר כללו תמותה מכל-סיבה ותמותה לפי סיבות ספציפיות, תוך בחינת המאפיינים הדמוגרפיים, תחלואה נפשית נלווית והיסטוריית טיפולים.

לאורך חציון משך מעקב של 8.9 שנים תועדו 959 מקרי תמותה בקרב קבוצת החולים עם דיכאון עמיד לטיפול ו-7,662 מקרים בקרב חולים ללא דיכאון עמיד לטיפול. מניתוח הנתונים עולה כי שיעורי התמותה מכל-סיבה היו גבוהים ב-17% באלו עם דיכאון עמיד לטיפול, בהשוואה לאלו ללא עדות לעמידות לטיפול (יחס סיכון מתוקן של 1.17,רווח בר-סמך 95% של 1.09-1.25).

הסיכון לתמותה ממקורות חיצוניים, דוגמת התאבדויות (יחס סיכון מתוקן של 1.90, רווח בר-סמך 95% של 1.64-2.20) והרעלות בשוגג (יחס סיכון מתוקן של 1.81, רווח בר-סמך 95% של 1.48-2.22) היה גבוה כמעט כפליים בקרב חולים עם דיכאון עמיד לטיפול. לא תועד הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות בסיכון לתמותה מסיבות טבעיות.

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מדגישים את הצורך באבחון מוקדם וטיפול הולם בחולים עם דיכאון עמיד לטיפול. העלייה המשמעותית בתמותה עקב אובדנות והרעלות בשוגג מעידה על כך שמטופלים אלו עלולים לסבול מתסמינים חמורים יותר ומחשבות אובדניות משמעותיות יותר מחולים עם דיכאון מג’ורי ללא עמידות לטיפול.

J Affective Disorders, Sep 11, 2024

לידיעה במדסקייפ