מתוצאות מחקר SUMMIT שפורסמו בכתב העת JAMA Cardiology עולות עדויות המאשרות את הקשר בין חשיפה לגובה רב ובין הופעת הפרעות קצב לב, כאשר למעלה מאחד מכל שלושה נבדקים בריאים פיתחו ברדיאריתמיה או טכיאריתמיה בזמן טיפוס על הר אוורסט.
היפוקסמיה עורקית, הפרעות אלקטרוליטיות ונשימה פריודית מעלים את הסיכון להפרעות קצב לב בגובה רב. במחקר SUMMIT נכללו 41 גברים בריאים (גיל ממוצע של 33.6 שנים) שעברו אק”ג עם 12 לידים, אקו-לב דרך החזה ומבחן מאמץ לפני תיעוד קצב לב אמבולטורי הן לפני והן אחרי טיפוס על הר אוורסט.
בכל הגברים שלקחו חלק במחקר לא תועדה איסכמיה במאמץ, תנועה חריגה של הדופק או הפרעת קצב לב בתחילת המחקר.
התוצא העיקרי היה היארעות משלב של טכיאריתמיה על-חדרית (מעל 30 שניות) או חדרית (למעלה משלוש פעימות) וברדיאריתמיה (עצירה סינואטריאלית, חסם הולכה פרוזדורי-חדרי מדרגה שניה או שלישית).
מבין 34 גברים שהגיבו למחנה הבסיס (גובה 5,300 מטרים), 32 טיפסו לגובה של לפחות 7,900 מטרים ו-14 הגיעו לפסגת הר אוורסט (גובה 8,849 מטרים).
החוקרים מדווחים על 43 אירועי ברדיאריתמיה ב-13 מטפסים (38.2%); שבעה גברים פיתחו 23 אירועי ברדיקרדיה במנוחה ו-10 פיתחו ברדיקרדיה בזמן מאמץ; משתתף אחד פיתח שני אירועים של חסם הולכה פרוזדורי-חדרי בדרגה שלישית במנוחה בגובה של 6,500 מטרים.
בשני מטפסים (5.9%) תועדו שני אירועי טכיאריתמיה; במטפס אחד דווח על טכיקרדיה חדרית לא-ממושכת במהלך ירידה מגובה של 7,900 מטרים ובאחד תועדה טכיקרדיה חדרית מונומורפית איטית במהלך עליה מגובה 6,500 מטרים ל-7,300 מטרים.
מרבית הפרעות הקצב תועדו בגובה נמוך מ-7,300 מטרים כאשר מרבית המטפסים לא קיבלו תוספי חמצן, בעוד שמספרית תועדו פחות הפרעות קצב לב תחת טיפול בתוספי חמצן, למרות גובה גבוה יותר.
ממצאי המחקר מעידים על היארעות משמעותית של הפרעות קצב לב בגבהים קיצוניים והחוקרים קוראים להשלים ההשלכות האפשריות של הפרעות הקצב שתועדו.
JAMA Cardiol, April 3, 2024
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!