מנתונים שהוצגו במהלך כנס ה-American Society of Retina Specialists עולה כי במציאות, הטיפול במעכבי VEGF (Vascular Endothelial Growth Factor) בחולים עם ניוון מקולארי גילי ניאווסקולארי במרפאות עיניים בארצות הברית אינו מוביל לתוצאות שתוארו במחקרים קליניים. החוקרים טוענם כי בתנאי העולם האמיתי, התוצאות הרבה פחות טובות.
במחקרים קליניים, שלושה מעכבי VEGF Ranibizumab (לוסנטיס), Bevacizumab (אווסטין) ו-Aflibercept (איילה) הובילו לתוצאות דרמטיות. כעת ביקשו החוקרים לבחון את התוצאות בתנאים מציאותיים.
המדגם כלל חולים לאחר לפחות שלושה חודשי טיפול במעכבי VEGF במהלך ארבעת החודשים הראשונים בתקופה שבין ינואר 2011 ועד יולי 2013. גיל המשתתפים הממוצע עמד על 82 שנים בעת ההתייצגות הראשונית. כ-70% טופלו ב-Bevacizumab, 15% טופלו ב-Aflibercept ו-15% טופלו ב-Ranibizumab.
באופן כללי, התוצאות לא היו שונות בין שלוש התרופות.
החוקרים סיווגו את החולים לשלושה מדגמים: 97 חולים עם נתונים זמינים עד שישה חודשים, אך לא מעבר לכך; 195 חולים עם נתונים זמינים עד 12 חודשים אך לא מעבר לכך ו-1,921 חולים עם נתונים זמינים לפחות 24 חודשים. בנוסף, המשתתפים סווגו לפי חדות הראיה הבסיסית.
התוצאות הטובות ביותר תועדו במדגם החולים עם נתונים זמינים במשך לפחות 24 חודשים, כמו גם בחולים עם חדות הראיה הבסיסית הגרועה ביותר.
אחת הסיבות בגינן התוצאות היו פחות טובות בפועל נוגעת לכך שמספר הזריקות היה הרבה יותר קטן ממוצע של 5.4 זריקות במדגם עם נתונים עד שישה חודשים, 7.3 זריקות באלו עם נתונים עד 12 חודשים ו-12.1 באלו עם נתונים במשך לפחות 24 חודשים. מנגד, בחולים במחקרים קליניים מספר הזריקות הממוצע עמד על אחת לחודש.
המסר העולה מהמחקר הוא כי יש להיות להיות כנים עם המטופלים ולהבהיר כי זריקות תכופות יותר ככל הנראה הובילו לתוצאות טובות יותר.
מתוך הכנס השנתי מטעם ASRS
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!