- פגיעה בשל רמות גבוהות של חמצן
כבר בשנות ה־50 המוקדמות, מחקרי עוקבה קישרו בין חשיפה ממושכת לריכוזי חמצן גבוהים (High FiO2) לבין התפתחות Retrolental Fibroplasia, מחלה המוכרת כיום כרטינופתיה של פגות (ROP). נמצא כי הגבלת חשיפה לחמצן אכן הפחיתה את שיעורי ה־ROP, אך שינוי מדיניות זה הוביל באופן אירוני לעלייה בתמותה מתסמונת המצוקה הנשימתית (RDS) ולפגיעות נוירולוגיות. בנוסף, חוקרים כמו Banerjee ושותפיו הדגימו קשר בין טיפול בחמצן בריכוז העולה על 60% לזמן ממושך לבין התפתחות של מחלת ריאות כרונית בפגים (BPD- Broncho Pulmonary Dysplasia).
- התפתחות אמצעי ניטור חמצן
- ניטור חמצן רציף:
כניסתה של “אלקטרודת קלארק” (Clark electrode) בשנות ה־70 אפשרה ניטור רציף מלעורי של הלחץ החלקי של החמצן הדם (PaO2). אלקטרודה זו התבססה על חימום העור ליצירת ואזודילטציה.
- המעבר למד סטורציה (Pulse Oximetry):
המעבר לניטור SpO2 התרחש בשנות ה־80 והציע יתרון משמעותי: ללא צורך בחימום העור, תוך דיוק גבוה בחלקה התלולה (הלינארי) של עקומת הדיסוציאציה של ההמוגלובין. מחקרים מאותה תקופה מצאו כי SpO2 של 86%–92% מקביל ל־PaO2 של kPa5-13. עם זאת, מחקרם של Quine ו-Stenson הזהיר כי עמידה ביעדי SpO2 של 88%-92% בפגים מתחת לשבוע 29 עלולה למסך ערכי PaO2 נמוכים מידי, ובכך לגרום לתת-הערכה (Underestimation) של מצבי היפוקסמיה קלינית.
* NIRS (Near-infrared spectroscopy):
לאחרונה נוסף השימוש ב־NIRS להערכת חמצון אזורי (למשל במוח). על אף שה־NIRS מספק נתונים חשובים על זילוח וצריכת חמצן, ספי ההתערבות (Intervention thresholds) וההשפעה על התוצאים הקליניים ארוכי הטווח טרם בוססו במלואם.
- קביעת יעדי SpO2 והדילמה הקלינית
היכולת לנטר SpO2 באופן רציף חייבה קביעת יעדים אופטימליים, מה שהוביל לפולמוס נרחב.
* מחקרים תצפיתיים (כגון Tin et al) גילו כי יעדי סטורציה גבוהים (88%–98%) גרמו לשיעורים גבוהים יותר של ROP הדורש טיפול בקריותרפיה והנשמה ממושכת, בהשוואה ליעדים נמוכים (70%–90%).
* מחקרי ה־NeOProM Collaboration: מטה־אנליזה של חמישה מחקרים עם כ־5,000 פגים אשר השוותה טווחי SpO2 של 85%–89% לעומת 91%–95%. נמצא כי יעדים גבוהים יותר (91%–95%) שיפרו את ההישרדות והפחיתו את שכיחות ה־NEC, אך הגדילו את הסיכון ל־ROP הדורש טיפול (ללא עלייה בשיעורי העיוורון).
* חשיבות הדיוק באספקת החמצן: נמצא כי חריגות מעל היעד (Overshooting), במיוחד כאשר הסטורציה שוהה בטווח של 97%–100%, קשורות לסיכון מוגבר ל־ROP, מה שמדגיש את החשיבות בטיטור צמוד והדוק של ה־FiO2 .
- בקרה אוטומטית של חמצן (Automated FiO2 Control)
באופן קליני, פגים שוהים בטווח הסטורציה הרצוי רק 50%–70% מהזמן תחת טיטור ידני של FiO2. עקב ריבוי הפסקות נשימה של פגות (Apnea of prematurity) ותנודתיות גבוהה, מוכנסות בהדרגה מערכות לשליטה אוטומטית של חמצן באמצעות אלגוריתמי פידבק. מחקרים הראו כי:
* מערכות אוטומטיות מצמצמות את משך ותדירות התנודות בין היפוקסמיה להיפראוקסיה [13, 15].
* המערכות משפרות דרמטית את אחוז הזמן בו הפג נמצא בטווח המטרה (לדוגמה, 80% מהזמן בבקרה אוטומטית בהשוואה ל־49% בלבד בבקרה ידנית).
* למרות השיפור בשמירה על היעדים, דרושים מחקרים נוספים כדי להוכיח שהטכנולוגיה מפחיתה תחלואה כרונית בפגים.
לסיכום:
טיפול בחמצן נותר אבן יסוד בטיפול נמרץ ביילודים. ממחקרים ניתן לעצב אסטרטגיות חמצון מודרניות, החל מהגדרת יעדי SpO₂ בטוחים ועד ליישום טכנולוגיות ניטור חמצן רציף. למרות ההתקדמות, ערכי SpO₂ עלולים לייצג בצורה שגויה את מצב החמצון האמיתי, במיוחד אצל תינוקות מתחת לשבוע 29 להריון, מה שמעלה חשש שגישות קיימות עלולות להעריך הערכת חסר מצבים של היפוקסמיה. למרות שהוכח שמערכות בקרת FiO₂ אוטומטיות מציעות הפחתת תנודתיות בערכי ה-SpO2 ומשפרות הזמן בו שוהה התינוק ביעדי הסטורציה הרצויים, יש צורך בנתונים נוספים כדי להדגים האם טכנולוגיה זו מפחיתה גם תוצאות שליליות אצל פגים.
ד”ר ברנרד ברזילי, מנהל אגף ילודים ופגים, מרכז רפואי מעייני הישועה
Gentle SJ, et al. Arch Dis Child Fetal Neonatal Ed 2026;0:F1–F5. doi:10.1136/archdischild-2025-330066
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!