מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Thyroid עולה כי בחירה זהירה של חולים עם ממאירות פפילארית של בלוטת התריס, לאחר הסרה מלאה של בלוטת התריס ללא טיפול ביוד רדיואקטיבי לאבלציה של שרידי הבלוטה (RRA או Radioactive Iodine Remnant Ablation) מלווה בשיעורי הישרדות מצוינים ללא-מחלה.

לדברי החוקרים, בחלק מהחולים, התועלת של טיפול ביוד רדיואקטיבי עשויה לעלות על הנזקים האפשריים, אך לא מדובר בוויטמין חסר כל נזק ויש לבחור בקפידה את החולים המתאימים.

בסקירה הרטרוספקטיבית שכללה למעלה מ-1,000 חולים שעברו כריתה מלאה של בלוטת התריס, במרבית החולים עם מחלה מקומית בסיכון נמוך ואף בחלק מהחולים עם גידולי T3, בסיכון-גבוה, שלא קיבלו טיפול ביוד רדיואקטיבי לאחר הניתוח, שיעורי ההישרדות ללא-הישנות לאחר חמש שנים היו גבוהים.

ממצאי המחקר מאשרים כי אין מקום ל-RRA בטיפול בחולים בסיכון נמוך, עובדה העולה בקנה אחד עם הנחיות ה-American Thyroid Association. מצד שני, הטיפול מומלץ בחולים בסיכון גבוה, מאחר ובמצבים אלו יש להשתמש בכל האפשרויות בעלות תועלת, כולל יוד רדיואקטיבי ותרופות ניסיוניות חדשות. לסיום, בחולים בסיכון בינוני, על הרופאים להפעיל שיקול דעת בבחירת החולים המתאימים לטיפול יוד רדיואקטיבי, בהתבסס על המהלך הטבעי והיקף הגידול והניתוח שבוצע.

במטרה לבחון את הנושא, החוקרים בחנו את הנתונים אודות מעט יותר מ-1,000 חולים שעברו כריתה מלאה של בלוטת התריס בין השנים 1986-2005. מדגם המחקר כלל 490 חולים בסיכון נמוך, עם מחלה ראשונית שהייתה מוגבלת לבלוטת התריס (T1-2 N0), 193 חולים בסיכון בינוני עם מחלה ראשונית ועדות לגרורות אזורית (T1-2 N1) ו-444 חולים בסיכון גבוה עם גידול מתקדם מקומית (T3 או T4).

כל החולים עברו כריתה מלאה של בלוטת התריס ודיסקציה צווארית להסרת גרורות לקשריות לימפה צוואריות, ו-691 חולים קיבלו טיפול ביוד רדיואקטיבי. במהלך מעקב ממוצע של חמש שנים, 18 חולים (2%) הלכו לעולמם בשל ממאירות של בלוטת התריס ו-84 חולים (7%) אובחנו עם הישנות.

בחולים מעל גיל 45 שנים תועד סיכוי גבוה פי 8.9 לתמותה מהמחלה, בהשוואה לחולים צעירים יותר, ובחולים עם מחלה בשלב T4 תועד סיכון גבוה פי 5.5 לתמותה, בהשוואה לחולים עם מחלה בשלב T1. שיעורי ההישרדות הספציפיים למחלה לאחר חמש שנים ושיעורי ההישרדות ללא הישנות עמדו על 99% ו-92%, בהתאמה.

בקבוצת החולים בסיכון נמוך, למעלה ממחצית מהחולים (64%) לא קיבלו טיפול אדג’וונטי ביוד רדיואקטיבי, ללא השפעה מזיקה על שיעורי ההישרדות לאחר חמש שנים.

בקבוצת החולים בסיכון בינוני, 26% מהחולים נבחרו בקפידה ולא טופלו ביוד רדיואקטיבי, ללא השפעה שלילית על התוצאות.

ממצאי המחקר אישרו כי בקבוצה נבחרת בקפידה של חולים צעירים עם גידולי T1-T2, עם פחות מחמש קשריות חיוביות, ועם משקעי תאים ממאירים מיקרוסקופיים, ניתן לבחור במעקב ללא טיפול ביוד רדיואקטיבי ועם ניטור הדוק אחר רמות תירוגלובולין ובדיקות אולטרה-סאונד שגרתיות.

בקבוצת החולים בסיכון גבוה, 16% מהחולים, בעיקר אלו עם מחלה בשלב T3 וללא ממאירות בקשריות לימפה צוואריות, נבחרו בקפידה שלא לקבל ביוד רדיואקטיבי, ושוב, גישת הטיפול לא השפיעה לרעה על שיעורי ההישרדות או שיעורי ההישנות לאחר חמש שנים.

החוקרים כותבים כי קרוב ל-80% מהחולים עם סרטן בלוטת התריס מסווגים כבעלי סיכון נמוך ואינם נדרשים לטיפול ביוד רדיואקטיבי לאחר שהוסרה כל רקמת בלוטת התריס. הם מוסיפים כי המנתחים במחקר היו מנוסים מאוד.

ההנחיות השתנו משנת 2006 ל-2009, עם פרסום עוד ועוד מחקרים בנושא, והמומחים מצפים כי ההתוויות לטיפול ביוד רדיואקטיבי לאחר כריתה מלאה של בלוטת התריס יצטמצמו עוד. הם קוראים לגישת טיפול מותאם אישית, ומדגישים כי אין לזנוח לחלוטין את הטיפול ביוד רדיואקטיבי בחולים המתאימים לטיפול זה.

Thyroid. 2013;23:683-694

לידיעה במדסקייפ