במאמר שפורסם בכתב העת Diabetes Care מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר חדש, מהם עולה כי טיפול בטסטוסטרון בגברים עם סוכרת מסוג 2 והיפוגונאדיזם מרכזי מביא לעליה ברגישות לאינסולין, עליה במסת הגוף הרזה וירידה בשומן תת-עורי.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי שליש מהגברים עם סוכרת מסוג 2 סובלים מהיפוגונאדיזם מרכזי. כעת הם ערכו מחקר אקראי ומבוקר-פלסבו להערכת ההשפעה של טיפול בטסטוסטרון על העמידות לאינסולין בגברים עם סוכרת מסוג 2.
מדגם המחקר כלל 94 גברים עם סוכרת מסוג 2, שגויסו למחקר; 50 גברים היו עם תפקוד תקין של הגונאדות, בעוד ש-44 סבלו מהיפוגונאדיזם מרכזי. רגישות לאינסולין חושבה על-בסיס קצב עירוי גלוקוז במהלך HEIC (Hyperinsulinemic-Euglycemic Clamp). מסת הגוף הרזה ומסת השומן נקבעו על-פי בדיקת DEXA ו-MRI. דגימות שומן תת-עורי שימשו להערכת גנים לאינסולין. גברים עם היפוגונאדיזם מרכזי חולקו באקראי לטיפול תוך-שרירי בטסטוסטרון (250 מ”ג) או פלסבו (1 מ”ל סליין) כל שבועיים למשך 24 שבועות.
בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי מסת השומן התת-עורי והויסארלי הייתה גבוהה יותר , בהשוואה לגברים עם תפקוד גונאדות תקין. קצב עירוי גלוקוז היה נמוך ב-36% בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי ועליה ב-32% לאחר 24 שבועות טיפול בטסטוסטרון, אך בקבוצת הפלסבו לא חל שינוי משמעותי. החוקרים מדווחים על ירידה במסת השומן התת-עורי (3.3- קילוגרמים) ועליה במסת הגוף הרזה (3.4 קילוגרמים) לאחר טיפול בטסטוסטרון, בהשוואה לפלסבו. לא חל שינוי בשומן ויסארלי וכבדי.
הביטוי של גנים במסלול מעבר האותות של אינסולין (IR-β, IRS-1, AKT-2 ו-GLUT4) ברקמת השומן היה נמוך משמעותית בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי ומוגבר עם טיפול בטסטוסטרון. הטיפול בטסטוסטרון הביא גם לירידה משמעותית בריכוז חומצות שומן חופשיות, CRP, Interleukin-1β, TNF-α ולפטין.
לסיכום, בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי וסוכרת מסוג 2, הטיפול בטסטוסטרון מעלה רגישות לאינסולין, משפר מסת גוף רזה ומפחית שומן תת-עורי.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!