ממצאי מחקר רטרוספקטיבי חדש תומכים בביצוע ניתוח אלקטיבי מוקדם במקרים של וולבולוס של הסיגמה, מאחר שגישה זו מלווה בשיעורי תחלואה ותמותה נמוכים יותר, כמו גם שיעורי הישנות נמוכים יותר, בהשוואה לטיפול שמרני. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת ANZ Journal of Surgery.
החוקרים מציינים כי הטיפול האופטימאלי במקרים של וולבולוס של הסיגמה והפרוגנוזה ארוכת הטווח של חולים לאחר הטיפול אינם ידועים. טיפול סיגמואידוסקופי זכה לעדיפות מאחר ומדובר בגישה פחות פולשנית מניתוח; עם זאת, חלק גדול מהחולים שבים בשל הישנות וולבולוס.
החוקרים כללו במחקר 57 חולים, מתוך 84 אשפוזים בתמונה של וולבולוס של הסיגמה, שאושפזו בין ינואר 1989 ועד ינואר 2009.
מבין אלו, 31 חולים (55%) טופלו שמרנית (דה-קומפרסיה באמצעות סיגמואידוסקופיה, עם או בלי הכנסת צינור רקטאלי), בעוד ש-26 חולים (45%) טופלו באופן כירורגי (דה-קומפרסיה באמצעות סיגמואידוסקופיה ולאחריה כריתת הסיגמה והשקה ראשונית). 19 מבין החולים שטופלו שמרנית פיתחו הישנות בתוך חציון של 31 ימים, זאת לעומת אף אחד מהחולים שעברו ניתוח.
מבין 19 החולים שפיתחו הישנות ונדרשו לאשפוז, שבעה חולים עברו ניתוח ו-12 חולים טופלו שמרנית. לא תועדו מקרי הישנות בחולים שעברו ניתוח, בעוד ש-5 מבין 12 החולים (12%) שטופלו שמרנית אובחנו עם הישנות לאחר חציון של 4.8 חודשים.
הסיבוכים של הניתוח היו לרוב מינוריים וכללו שיתוק של מערכת העיכול (חולה אחד), זיהום נשימתי (2 חולים). למרות שלא תוארו מקרי תמותה באשפוז עקב וולבולוס של הסיגמה במהלך תקופת המחקר, שיעורי התמותה בטווח הארוך היו מעט יותר גבוהים בחולים שעברו ניתוח, אם כי ההבדל לא היה משמעותי (p=0.11).
החוקרים כותבים כי למרות שלא ניתן להסיק מסקנות בנוגע לאפשרות הטיפול הטובה ביותר בחולים עם וולבולוס של הסיגמה ומחלות-רקע אחרות, מהממצאים עולה כי טיפול ניתוחי הינה אפשרות בטוחה ויעילה במקרים אלו. ממצאי המחקר מצטרפים לעדויות המצטברות התומכות בניתוח אלקטיבי מוקדם בחולים אלו. מהמחקר עולה כי ניתוח אלקטיבי אפשרי עם שיעורי תחלואה ותמותה נמוכים גם לאחר הישנויות מרובות בחולים שטופלו תחילה שמרנית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!