ממחקר חדש עולה כי חולים עם פרפור פרוזדורים רפרקטורי (AF) שעברו AV Node Ablation עם קוצב פרמננטי, עשויים להשיג תפקוד טוב יותר אם יטופלו בקוצב דו-חדרי (Biventricular Pacing BVP)  מאשר ב-Right Ventricular Pacing (RVP).

המחקר מצא שיפורים משמעותיים הן בבדיקות 6-דקות הליכה והן ב-Ejection Fraction (EF) בחולים שטופלו ב-BVP (קרוי גם Cardiac Resynchronization Therapy CRT), בהשוואה למטופלי RVP. עם זאת, השיפור הוגבל לחולים עם אי ספיקת לב סימפטומטית (NYHA II/III) ו/או EF ירוד ((≤ 45% או עם תסמינים קלים של אי ספיקת לב (NYHA Class I). לדברי החוקרים, הממצאים מעידים כי יש לשקול הצבת מתקן BVD בחולים שנזקקו ל-AV Node Ablation לטיפול ב-AF ותסמיני Class II/III או ירידה בתפקוד חדרי, בכדי להימנע מתופעות הלוואי של קיצוב כרוני של חדר ימין.

במחקר PAVE, שהשווה את התוצאות בין BVP ו-RVP בחולי AF עם קצב חדרי עמיד לטיפול תרופתי, שדרש AV Node Ablation. במחקר השתתפו 184 חולים, שחולקו באקראי לטיפול BVP (103) או RVP (81). הנבדקים נכללו במחקר ללא קשר לרמת EF בתחילת המחקר והניתוח הוגבל לנבדקים שעברו בהצלחה את השתלת המתקנים. המדדים שנבדקו במחקר כללו שינוי במרחק הליכה ל-6 דקות (מדד עיקרי), LVEF, ואיכות החיים בהשוואה בין תחילת המחקר (לפני AV Ablation) לחצי שנה לאחר האבלציה.

המדדים בתחילת המחקר, בכל הקשור לטיפול תרופתי, מרחק הליכה, ו-EF, היו דומים בשתי הקבוצות.

לאחר מעקב של חצי שנה, השיפור במרחק ההליכה בהשוואה לתחילת החקר, היה גבוה באופן משמעותי בקבוצת הנבדקים שטופלו ב-BVP, בהשוואה למטופלי RVP (31% לעומת 24%, בהתאמה, P=0.04).  היכולת לבצע מאמץ ירדה בקבוצת RVP בין החודש השלישי לחודש השישי למעקב, אך נותרה יציבה בקבוצת BVP, עדות נוספת לכך לאפקט המזיק האפשרי של טיפול RVP לטווח ארוך על יכולת הלב לתפקד.  לעומת זאת, נראה כי BVP מציע אפשרות מתאימה יותר מבחינה פיזיולוגית לקיצוב הלב.

גם מדדי EF היו טובים יותר משמעותית בקבוצת BVP, כנראה שגם בשל האפקט המגן של קיצוב דו חדרי. EF בקבוצת BVP נותר יציב יחסית במהלך 6 חודשי המעקב. לעומת זאת, EF בקבוצת RVP הדרדר משמעותית ב-3.7% מתחילת המחקר עד לתום 6 חודשי המעקב ונרשם הבדל משמעותי בין קבוצת BVP ו-RVP (46% לעומת 41%, בהתאמה, P=0.03). למרות ההבדלים בתוצאות התפקוד, מדדי איכות החיים היו דומות בשתי הקבוצות.

כאשר ריבדו את הנתונים לפי EF (מעל 45%, או 45% ומטה) וסיווג NYHA (Class I לעומת Class II/III), החוקרים מצאו כי חולים עם הפרעה בתפקוד חדרי הרוויחו הכי הרבה מ-BVP. נבדקים עם EF של 45% ומטה שטופלו ב-BVP הראו לאחר חצי שנה שיפור גבוה יותר ב-73% במרחק ההליכה ל-6 דקות, בהשוואה למטופלי RVP (P=0.04). לא נמצא הבדל בין מרחק ההליכה בין שתי הקבוצות, עבור נבדקים עם EF מעל 45%. באופן דומה, מרחק ההליכה לאחר 6 חודשים, בולים עם תסמיני Class II/III היו גבוהים יותר ב-53% בקבוצת BVP, בהשוואה למרחק שעברו החולים בקבוצת RVP (P=0.01), בעוד שלא נמצא הבדל בין הקבוצות בחולים עם תסמיני NYHA Class I.

החוקרים מדגישים כי כפי שצויין עבור השינויים בערכי EF, ההבדל בין שתי הקבוצות נבע מירידה במרחק הליכה בקבוצה שטופלה ב-RVP, ולא בשל עליה במרחק הליכה בקבוצת BVP. ממצאים אלו רומזים כי היתרון הקליני של BVP מיוחס להעדר האפקט המזיק של קיצוב כרוני של חדר ימין.

בהתייחסות למחקר במאמר מערכת נכתב כי המחקר הוא צעד נוסף בהבנת תפקיד CRT. המחקר ייחודי מאחר שהתייחס לחולי Chronic AF, עם תפקוד חדרי תקין ואבנורמלי ובחן את חשיבות CRT בכל אחת מהקבוצות.

כותבי המאמר ציינו את התוצאות הטובות שעלו במחקרים קודמים שבדקו את CRT בחולים עם הפרעה חמורה בתפקוד חדר שמאל, אי ספיקת לב סימפטומטית, Bundle Branch Block וקצב סינוס. לדבריהם, אין הרבה הפתעה בהוכחה ש-CRT טוב גם בחולים אי ספיקת לב עם AF ו-LBBB יאטרוגני.

כותבי המאמר מציינים כי למרות שמחקר PAVE אינו מציג את היתרונות שבשימוש CRT בחולים שעברו אבלציה של AV Node עם תפקוד תקין של חדר שמאל, קיים מידע קודם שאינו רומז אחרת. לטענתם, ייתכן שתקופת המעקב הקצרה (חצי שנה) השפיעה על תוצאות המחקר, מאחר שאפקטים שליליים של RVP מופיעים לרוב לאחר שנים. בנוסף, הם מציינים כי מגבלה עיקרית לערך התוצאות של תפקוד חדר שמאל היא העדר שיטה עקבית למדוד את רמות EF בתחילת המחקר.

לסיכום, הם קוראים לבצע מחקר גדול, יותר ממוקד של CRT בחולים עם תפקוד חדרי תקין, הזקוקים לקוצב קבוע.

לידיעה במדסקייפ