מאת יהונתן ניסן, סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב ופרמדיק
מחקר חדש שפורסם ב-JAMA Internal Medicine מדגים תוצאים פחות טובים עבור חולי COVID-19 שאושפזו עם רמות חמצן נמוכות במצב שכיבה על הבטן בהיותם ערים. המחקר העריך את התוצאים הקליניים של 501 חולי COVID-19 לא מונשמים עם היפוקסמיה, אשר הוצבו במנח שכיבה על הבטן בשני מרכזים רפואיים ממאי עד דצמבר 2020. המטופלים הוקצו ביחס של 1:1 לקבוצת שכיבה על הבטן (קבוצת התערבות) או טיפול רגיל (קבוצת ביקורת). גיל המטופל הממוצע היה 61.0 שנים, ו-56.7% היו נשים. חומרת התחלואה הבסיסית הייתה דומה בין קבוצות ההתערבות והטיפול הרגיל, ועל פי תצפיות של אחיות, מטופלי קבוצת ההתערבות היו כ-4.2 שעות ביום במצב שכיבה על הבטן.
בימים 14 ו-28, הסיכוי לחולים בקבוצת ההתערבות לתוצאים גרועים בסולם התוצאים של ארגון הבריאות העולמי (WHO) היה 0.874 (; 95% CI ,aOR 1.290.84 עד 1.99) ו-0.673 (aOR 95% CI, 1.12 0.67 עד 1.86), בהתאמה. ביום 5, 7.4% מקבוצת ההתערבות ו-3.7% מקבוצת הביקורת נפטרו, והמספרים עלו ל-20.2% ו-15.6%, בהתאמה, ביום ה-14. ביום ה-28, 56 מתוך 239 (23.4%) מקבוצת ההתערבות ו-47 מתוך 222 (21.2%) בקבוצת הביקורת הלכו לעולמם. קבוצת ההתערבות נזקקה לריכוזים גבוהים יותר של תוספת חמצן בהשוואה לביקורות בימי המחקר 1 עד 5 (למשל, ממוצע יום 1, 45.32% לעומת 40.36%; ממוצע יום 5, 40.59% לעומת 37.10%). במהלך ימים 2 עד 5, ההסתברות להזדקק ליותר חמצן בקבוצת ההתערבות גדלה (למשל, יום 2- aOR 1.06; יום 3- aOR 1.22; יום 4- aOR 1.39). לא היה הבדל במספר הימים ללא הנשמה (חציון 28.0 ימים בשתי הקבוצות) או במספר המטופלים שטופלו בהנשמה מכנית (30 חולי ביקורת [12.3%] לעומת 31 חולי התערבות [12.0%]). ההנחיות הנוכחיות ממליצות על תנוחת שכיבה על הבטן עבור חולי COVID-19 ערים במטרה למנוע התקדמות להנשמה פולשנית ולשפר את ההישרדות. אך מנח זה, אשר שימש לטיפול ב-ARDS מאז שנות ה-70, עשוי להעלות את רמות החמצן מבלי לשפר את התוצאים מכיוון שהחמצן אינו נשמר בחזרה למצב השכיבה על הגב.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!