גם החוט הכי אלסטי, לא יכול להימתח בלי סוף – “הקורונה בעיניים שלי”: יונה קיטאי

בלי צנזורה ופרשנות. ד”ר יונה קיטאי, מאושיות הרפואה הפנימית בישראל, פותחת את צפונות ליבה, ביחס למגיפת הקורונה ולמתחולל סביב במחלקות.

מונולוג מס’ 3, בסבב הטקסטים האישיים של הרופאים הפנימאים, שמתפרסמים מידי יום, בדף הפייסבוק של האיגוד לרפואה פנימית:

“זו הפעם השלישית מאז פרוץ המגיפה שמחלקתי מוסבת לטיפול בחולי קורונה.
בימים שקדמו לסבב הנוכחי, המחלקה היתה עמוסה בחולי אי ספיקת לב, מחלת ריאות כרונית המתלקחת בחורף, סרטן על סיבוכיו ומחלות זיהומיות מסכנות חיים. התחלופה היומית היתה מעל  50% ממספר המיטות בתקן.

העומס הפיזי והמנטלי אינו מצליח לחלחל לתודעת הציבור הרחב, לא כל שכן לתודעת קברניטי המדינה.

מאז סגירת המחלקה שלי לחולי קורונה, אני מקבלת אינספור הודעות לנייד; יש הדורשים בשלומי ובשלום הצוות, יש המציעים פינוק ויש המודיעים לי על ביקור אח”מ כזה או אחר ב”חמ”ל” .

אני מנסה לשכנע שלא המחלקות שהוסבו לטיפול בחולי קורונה זקוקות להתעניינות ופינוק. דווקא הפנימיות שממשיכות לשאת בנטל השגרה ההולך וגדל הן הגיבורות של התקופה.

בבית החולים שלי יש 6 מחלקות פנימיות בשגרה. בגל החמישי 3 מהן הוסבו לטיפול בחולי קורונה, כך שרק 3 נותרו לתת מענה לתחלואה השגרתית, וזו, לא רק שלא פחתה החורף, היא גברה בהשוואה לחורף שעבר, והיא כולה “נופלת” על 3 מחלקות בלבד.
ומה קורה באותן 3 מחלקות? גם שם יש חסר ניכר ברופאים, שאומתו לקורונה, או שוהים בבידוד עם ילדיהם. המעמסה הכפולה נופלת על צוות מצומצם ושחוק.

המחלקות הפנימיות, לב ליבה של הרפואה האשפוזית, נושאות לאורך זמן בעומס הקורונה, יחד עם תחלואת השגרה.
איך זה מצליח לנו? אלסטיות, ערכיות וסולידריות.
אבל צריך רק לזכור כי גם החוט הכי אלסטי לא יכול להימתח עד אין סוף..

את נציגי הרגולטור שביקרו  במחלקתי, שלחתי לפנימיות האחרות, טוב מראה עיניים.

ד”ר יונה קיטאי כהן: מנהלת מחלקה פנימית ג’, המרכז הרפואי מאיר. 36 שנים – רופאה, מהן 13 שנים – מנהלת מחלקה פנימית.

לדף הפייסבוק של האיגוד לרפואה פנימית