ע”פ דיווח בדהמרקר, אנליזה שבוצעה במכון וויצמן ע”י פרופ’ ערן סגל מראה כי בתקופות שבהן גדל העומס במערך האשפוז שיעור התמותה עלה באופן משמעותי.  מבצעי המחקר מעריכים כי 1 מתוך כל 5 מתים בתקופות העומס הגובר בבתי החולים הוא מוות “עודף” שלא היה מתרחש במצב שבו היקף המאושפזים היה נמוך יותר.

בכתבה מסביר סגל כי נבנה מודל חיזוי תמותה על בסיס פרמטרים רבים של המאושפזים, ולפי תוצאות המודל קיימת חריגה במספר המתים בין החיזוי לתוצאה בפועל בתקופות שבהן קיים עומס רב יותר על מחלקות האשפוז/טיפול נמרץ. במילים אחרות, כאשר קיים עומס רב יש פגיעה באיכות הטיפול שגורמת לעלייה בתמותה.

ע”פ המחקר שבחן את מקרי התמותה מקורונה בין ה-9/9 ל-28/10 (הגל השני) שבמהלכו נפטרו 620 איש, היקף התמותה הצפוי ע”פ הפרמטרים של מודל החיזוי היה אמור להסתכם ב-490 בלבד, כלומר 130 איש, 26.5% יותר מהצפוי,  נפטרו בשל העלייה בעומס במחלקות הקורונה/טיפול נמרץ.

סגל טוען שמבחינת מקבלי ההחלטות יש לקחת בחשבון לא רק את סטטוס יכולת הספיגה של בתי החולים, אלא גם את האפשרות שעלייה בעומס מעלה הסיכון לתמותה.

לדיווח בדהמרקר 

הערת המערכת:  המחקר מעניין וחשוב גם אם אינו מפתיע (התמותה העודפת האדירה שהייתה למשל באיטליה בגל הראשון הייתה ודאי קשורה קשר הדוק לעובדה שחלק מהמאושפזים לא זכו כמעט לטיפול כלל בשל העומס העצום שהיה אז במחלקות האשפוז). נראה שצריך בהתאם להגדיר את “סף הקריסה” של המערכת.. כלומר לא רק ספירה של מספר מיטות זמינות במחלקות (או מכונות הנשמה בגל הראשון..) אלא הסף שמאפשר תפקוד מקצועי מיטבי.  וייתכן מאוד שכבר היום אנו מאוד קרובים לסף הזה.. (1331 מאושפזים מהם 793 במצב קשה).