מרווח קומפלקס QRS רחב, כמרקר אלקטרוקרדיוגרפי במקרים של דיססינוכרוניזציה של החדרים, הוא לרוב דרישה מוקדמת לטיפולי CRT (Cardiac Resynchornization Therapy) בחולי אי-ספיקת לב, אך העדר סינכרון בין החדרים קיים גם חולים רבים עם מקטע QRS צר, ומנגד, במקרים רבים של מקטע QRS רחב אין הפרעה בסינכרוניזציה.

שני מחקרים קטנים, המופיעים בנפרד בגליון 5 בדצמבר של Journal of American College of Cardiology, תומכים בדעות החדשות לפיהן בדיקת TDI (Tissue Doppler Imaging), שיטה ישירה יותר להערכת הסינכרון בין החדרים, הינה מהימנה יותר מקריטריון QRS, כבסיס לבחירת החולים לטיפולי CRT.

במחקר תצפיתי קטן, CRT לווה ביתרונות קליניים משמעותיים והיפוך תהליך רימדולינג של החדרים, בלא תלות במקטע QRS, בחולים עם דיססינכרוניזציה שהוכחה בבדיקת TDI. בבדיקה אחרת, דיססינכרוניזציה שזוהתה בבדיקת TDI נמצא פקטור מנבא משמעותי ובלתי-תלוי, להיפוך תהליך רימודלינג. חולים עם מקטע QRS צר או רחב הגיבו לטיפול CRT, הן מבחינה קלינית והן בנוגע למבנה החדרים.

החוקרים סבורים כי מחקרים אלו תומכים בהשערותיהם. לדבריהם, קיימות עדויות מספיקות בספרות, בכדי לקבוע שאין מקום להשתמש בקריטריון QRS כקריטריון הדפיניטיבי.

ההנחיות קליניות והקריטריונים תומכים בטיפול CRT בחולי אי-ספיקת לב, במידה והם סימפטומטיים למרות טיפול אופטימלי, מוגדרים בדרגת NYHA של 3 או 4, עם מקטע פליטה נמוך (LVEF) ומקטע QRS מעל 120 מילישניות. אולם,חולים רבים, העונים על קריטריונים אלו, אינם זוכים לשיפור קליני לאחר CRT, עובדה המצביעה על כך שלא סבלו מדיססינכרוניזציה חשובה מלכתחילה.

במקרים בהם מקטע QRS ארוך באופן משמעותי, 150 מילישניות או יותר, קיימת סבירות גבוהה לדיססינכרוניזציה משמעותית של חדר שמאל. אבל גם אז, החוקרים היו מעדיפים לערוך בדיקת אקו להערכת חוסר הסינכרון. ההערכה תהיה חשובה יותר בחולים עם מרווחי QRS צרים.

במחקר הראשון, החוקרים השוו 33 חולים עם אי-ספיקה סיסטולית, בדרגת NYHA של 3 או 4, עם מקטע QRS צר, שהוגדר כמרווח קצר מ-120 מילישניות, עם מספר דומה של חולים, עם QRS של 120 מילישניות או יותר. כל 66 המשתתפים אובחנו עם דיססינכרוניזציה של החדרים בבדיקת TDI, לפני טיפול CRT.

החוקרים לא מצאו קורלציה משמעותית בין אורך מקטע QRS ובין דרגת חוסר הסינכרון של החדרים. לאחר 6 חודשי טיפולי CRT, חל שינוי משמעותי באורך מקטע QRS בשתי קבוצות החולים, עלה באלו עם מקטע צר וירד באלו עם מקטע QRS רחב. כמו כן, בשתי הקבוצות זוהה שיפור בדירוג NYHA, מבחן מרחק הליכה ל-6 דקות, מדדי LVEF, ונפחי חדר שמאל בסיום הסיסטולה ובסיום הדיאסטולה (p<0.001 לכל השינויים בכל קבוצה).

חשוב לציין כי היקף השיפור היה דומה בין החולים עם QRS צר או רחב, עובדה המצביעה על כך ש-TDI עשוי לנבא אילו חולים צפויים להגיב לטיפול CRT, בלא תלות במצב QRS.

חוקרים אחרים בחנו 51 חולים עם מקטע QRS צר ו-51 חולים עם מקטע רחב, עם אי-ספיקה סיסטולית, בדרגת NYHA של 3 או 4. כל הנבדקים בקבוצת המשתתפים עם משך QRS של פחות מ-120 מילישניות, הוגדרו עם דיססינכרוניזציה חדרית בבדיקת TDI.

במהלך 3 חודשים, חולים בשתי הקבוצות זכו לשיפורים משמעותיים באותם מדדים תפקודיים ואקוקרדיוגרפיים, שנבדקו במחקר הקודם, וכן ביכולת הפעילות הגופנית, תפקוד מסתם מיטרלי, ומדדים אחרים של מבנה הלב.

בשתי הקבוצות, נמצא קשר משמעותי ובלתי-תלוי בין השיפור בחוסר הסינכרון והיפוך תהליך רימודלינג, כפי שנמדד לפי שינויים בנפח סוף-דיאסטולי של חדר שמאל.

חולים בשתי הקבוצות שמרו על מרבית היתרונות הקליניים והתפקודיים שהשיגו לאחר תקופה של 4 שבועות, בהן לא נערך קיצוב דו-חדרי. אך חלה נסיגה במדדי LVEF וגודל ונפח החדר.

לידיעה במדסקייפ