טיפול קרינתי לבלוטות אזוריות עשוי להפחית את שיעורי הישנות סרטן שד בנשים עם בלוטות חיוביות או מחלה בסיכון גבוה עם בלוטות שליליות, אך לגישת טיפול זו אין יתרון הישרדותי, כך עולה מתוצאות שני מחקרים גדולים, שפורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine.

המחקר הראשון, מחקר MA.20, נערך בין השנים 2000-2007 והמחקר האירופאי נערך בין השנים 1996-2004. שני המחקרים לא כללו באופן אוניברסאלי טיפולים סיסטמיים המוכרים כיום ככאלו המפחיתים את הסיכון להישנות מקומית ומשפרים את ההישרדות, או טטיפולים אנדוקריניים יעילים יותר.  ניתוח מוגבל של בית השחי בשני המחקרים עשוי היה לתרום לתועלת הצפויה של קרינה אזורית לבלוטות.

תוצאות הביניים ממחקר MA.20 הוצגו לראשונה בשנת 2011 במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Society of Clinical Oncology וכעת מתפרסמות התוצאות לאחר עשר שנים.

המחקר כלל 1,832 משתתפות עם סרטן שד עם בלוטות-חיוביות או מחלה בסיכון גבוה עם בלוטות שליליות, לאחר ניתוח משמר שד עם טיפול אדג’וונטי סיסטמי. הנשים חולקו באקראי לקרינה לכל השד עם קרינה לבלוטות אזוריות (קבוצת התערבות) או לקרינה לכל השד בלבד (קבוצת ביקורת).

לאחר עשר שנות מעקב, לא תועדו הבדלים מובהקים בשיעורי ההישרדות הכוללים בין קבוצת ההתערבות (82.8%) וקבוצת הביקורת (81.8%, יחס סיכון של 0.91, P=0.38). עם זאת, שיעורי ההישרדות ללא-מחלה לאחר עשר שנים היו גבוהים יותר משמעותית בקבוצת ההתערבות (82% לעומת 77%, יחס סיכון של 0.76, P=0.01).

שיעורי ההישרדות ללא-מחלה אזורית-מקומית מבודדת לאחר עשר שנים עמדו על 95.2% בקבוצת ההתערבות ועל 92.2% בקבוצת הביקורת (יחס סיכון של 0.59, P=0.009), והשפעת הטיפול לוותה בעיקר בירידה בשיעור הישנות אזורית. מרבית כשלונות הטיפול האזורי כללו בלוטות בבית השחי (ב-63% מהחולות) או בלוטות על-בריחיות (ב-27% מהחולות).

שיעורי דלקת ריאות חדה בדרגה 2 ומעלה היו גבוהים יותר בקבוצת ההתערבות (1.2% לעומת 0.2%, p=0.01), כמו גם שיעורי לימפומה (8.4% לעומת 4.5%, p=0.001).

התוצאות הראשוניות של המחקר האירופאי פורסמו בשנת 2013 וכעת מעדכנים החוקרים את הממצאים לאחר עשר שנים. מדגם המחקר כלל 4,004 נשים עם גידול ראשוני מרכזי או מדיאלי, או גידול חיצוני עם מעורבות של בית השחי. הנשים חולקו באקראי לקרינה לכל השד או קרינה לדופן בית החזה עם קרינה לבלוטות אזוריות (קבוצת התערבות) או לקרינה לכל השד או לדופן בית החזה בלבד (קבוצת ביקורת).

מרבית הנשים אובחנו עם מחלה עם בלוטות חיוביות (99%) ו-66.3% מהנשים עם מחלה ללא עדות למעורבות בלוטות קיבלו טיפול אדג’וונטי סיסטמי, 76.1% השלימו ניתוח משמר-שד.

לאחר עשר שנים, שיעורי ההישרדות היו דומים בקבוצת ההתערבות ובקבוצת הביקורת (82.3% לעומת 80.7%). עם טיפול קרינתי לבלוטות האזוריות, יחס הסיכון לתמותה עמד על 0.87 (P=0.06). עם זאת, טיפול קרינתי לאזור הבלוטות לווה בתועלת קטנה אך משמעותית בשיעורי ההישרדות ללא-מחלה, הישרדות ללא-מחלה מרוחקת ותמותה עקב סרטן שד.

לאחר עשר שנים, שיעורי פיברוזיס ריאתי היו גבוהים יותר בקבוצת ההתערבות (4.4% לעומת 1.7%, P<0.001) וכך גם שיעורי פיברוזיס לבבי (1.2% לעומת 0.6%, p=0.06) ומחלה לבבית (6.5% לעומת 5.6%, p=0.25).

החוקרים כותבים כי הנתונים מעידים על תועלת אפשרית של טיפול קרינתי לבלוטות אזוריות בנשים עם סרטן שד בשלב מוקדם. הטיפול הביא לשיפור שיעורי ההישרדות ללא-מחלה ושיעורי הישרדות ללא מחלה מרוחקת, עם הפחתת שיעורי התמותה עקב סרטן שד בנשים עם מעורבות בלוטות בבית השחי ו/או גידול מדיאלי או מרכזי. עם זאת, הנתונים אינם תקפים לחולות עם ממאירויות לטארליות ללא מעורבות בלוטות, שהן הממאירויות הנפוצות ביותר במדינות מתועשות.

N Engl J Med. 2015

לידיעה במדסקייפ