הפרעות פסיכיאטרית קודמות, מרחק גדול יותר בין מגורים המגורים ובין בית החולים בשל עומס במרכזים הרפואיים, כמו גם חוויות דיסוציאטיביות במהלך האשפוז , זוהו כגורמי סיכון להתפתחות הפרעת דחק בתר-חבלתית (Posttraumatic Stress Disorder) שלושה חודשים ושישה חודשים לאחר אשפוז בשל COVID-19, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of Clinical Psychiatry.
מטרת המחקר הייתה לזהות גורמים הקשורים עם תסמיני דחק בתר-חבלתי שלושה ושישה חודשים לאחר שחרור מבית חולים של חולים שאושפזו בשל COVID-19.
מדגם המחקר כלל חולים שאושפזו בשל COVID-19 בין תחילת מרץ ועד סוף יולי בשנת 2020. הערכות קליניות הושלמו באמצעות שאלונים למילוי עצמי והערכת תסמיני הפרעת דחק בתר-חבלתית התבססה על מדד PCLS (או Posttraumatic Stress Disorder Checklist Scale). החוקרים בחנו מספר גורמים אפשריים הקשורים עם תסמיני הפרעת דחק בתר-חבלתית, כולל מצב סוציו-דמוגרפי, אשפוז ליחידת טיפול נמרץ, היסטוריה של הפרעה פסיכיאטרית, מדד Hospital Anxiety and Depression Scale, שאלון Peritraumatic Dissociative Experience Questionnaire ואת המרחק ממקום המגורים לבית החולים.
מדגם המחקר כלל 119 חולים שהשלימו הערכה שלושה חודשים לאחר השחרור מבית החולים ותת-קבוצה של 94 חולים שהיו זמינים להערכה לאחר שישה חודשים מהשחרור מבית החולים.
שיעורי הימצאות תסמיני דחק בתר-חבלתי עמדו על 31.9% לאחר שלושה חודשים ועל 30.9% לאחר שישה חודשים. תסמיני חרדה ודיכאון והיסטוריה של הפרעה פסיכיאטרית לוו בסיכון מוגבר לתסמיני דחק בתר-חבלתי. בנוסף, חוויות דיסוציאטיביות במהלך האשפוז (p<0.001) ומרחק גדול יותר מהבית עד לבית החולים (p=0.017) נקשרו באופן ספציפי עם סיכון מוגבר לתסמיני דחק בתר-חבלתי לאחר שלושה חודשים ולאחר שישה חודשים, בהתאמה.
החוקרים כותבים כי ממצאי המחקר מעידים על גורמי סיכון אפשריים להתפתחות הפרעת דחק בתר-חבלתית בחולים שאושפזו בשל COVID-19 ועשויים לסייע בזיהוי מוקדם ונקיטת צעדים למניעת הפרעת דחק לאחר אשפוז בשל הזיהום הנגיפי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!