חקר חדש שפורסם ב-JAMA Dermatology הראה כי Guselkumab, נוגדן מונוקלונלי כנגד אינטרלוקין 23, הביא ל-drug survival, רמת יעילות ובטיחות בסביבה קלינית שגרתית, גבוהה יותר אל מול התרופות הביולוגיות לטיפול בפסוריאזיס. בנוסף המחקר מצא כי דלקת מפרקים פסוריאטית, מעורבות ציפורניים, חשיפה לטיפול ביולוגי קודם ומוצא אתני משנים את ההשפעה של תרופות ביולוגיות ואת יעילות הטיפול.
מטא-אנליזות שונות של ניסויים קליניים אקראיים בפסוריאזיס העלו כי לתרופות ביולוגיות חדשות יותר המכוונות לאינטרלוקין (IL)-23 ו-IL-17 יש לרוב יעילות טיפול גבוהה יותר בהשוואה לתרופות הביולוגיות הישנות יותר המכוונות ל-TNF–α ול-ustekinumab. עם זאת, תגובת התרופה ובטיחות הטיפול בתרופות ביולוגיות לפסוריאזיס בניסויים קליניים אינם משקפים באופן מלא את הסביבה הקלינית השגרתית. Drug survival, קצב ומשך ההקפדה על הטיפול בתרופות ביולוגיות לפסוריאזיס בעולם האמיתי עשויה להשליך על יעילות ובטיחות הטיפול לטווח ארוך יותר. מטרת המחקר הייתה להעריך את הישרדות התרופה הקשורה ליעילות ולבטיחות של תרופות ביולוגיות לפסוריאזיס ולזהות גורמים אשר משנים את ההשפעה של תרופות אלו והישרדותן. המחקר הינו מחקר עוקבה פרוספקטיבי של חולים עם פסוריאזיס שעשה שימוש בנתונים מ-British Association of Dermatologists Biologics and Immunomodulators Register (BADBIR) בין 2007 ל-2021. במחקר נכללו 16,122 מטופלים: 6,607 (41.0%) שטופלו ב-Adalimumab, 5,405 (33.5%) ב-Ustekinumab, 2677 (16.6%) ב-Secukinumab, 730 (4.5%) ב-Guselkumab ו-703 ( 4.4%) ב-Ixekizumab.
עקומות ההישרדות המתואמות מהמודל הרב-משתני ליעילות הראו שלטיפול ב-Guselkumab היה ההישרדות הגבוהה יותר (aHR, 0.13; CI 95%, 0.03-0.56) ול- adalimumabהיה הישרדות נמוכה יותר (aHR, 2.37; CI 95%, 2.03-2.76) לעומת Ustekinumab. ל-Secukinumab ו-Ixekizumab היו עקומות הישרדות דומות לאורך זמן. דלקת מפרקים פסוריאטית, חשיפה ביולוגית קודמת, מעורבות ציפורניים ומוצא אתני היו משנים את ההשפעה ואת יעילות הטיפול.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!