Physiotherapy Other

פעילות גופנית קלה עשויה למנוע או לעכב התפתחות אוסטיאוארתריטיס של הברך (מתוך כנס RSNA)

מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בכנס השנתי ה-96 של ה-Radiological Society of North America (RSNA) עולה כי פעילות גופנית קלה, כגון הליכה, והימנעות מכיפוף תכוף של הברך עשויות להגן מפני התפתחות אוסטיאוארתריטיס של הברך בנבדקים אסימפטומטיים בעלי גורמי סיכון למצב זה. מאידך, מדווחים החוקרים כי פעילות גופנית מאומצת, גם אם במידה בינונית בלבד, עלולה להגביר את הסיכון.

החוקרים מסבירים כי אורח חיים שאינו פעיל, או לחילופין עיסוק בפעילות גופנית מאומצת, עלולים להגביר את הסיכון להתפתחות אוסטיאוארתריטיס.

בעבודתם זו עשו החוקרים שימוש בסריקות MRI על מנת להשוות 132 נבדקים אסימפטומטיים המצויים בסיכון להתפתחות אוסטיאוארתריטיס של הברך שנכללו בתוכנית ה-National Institutes of Health (NIH) Osteoarthritis Initiative, ובין 33 נבדקי ביקורת ללא גורמי סיכון המותאמים להם בגיל ובמדד מסת הגוף (BMI). משתתפי המחקר היו 99 נשים ו-66 גברים בגילאי 45 עד 55 שנים.

גורמי הסיכון להתפתחות אוסטיאוארתריטיס כללו פגיעה משמעותית קודמת לברך, ניתוח קודם בברך, נוכחות זיזי עצם באצבעות, היסטוריה משפחתית של החלפה מלאה של מפרק הברך או כאבים ונוקשות אשר הצריכו טיפול תרופתי בשנה החולפת. בנוסף, מציינים החוקרים כי נפסלו מהשתתפות במחקר נבדקים הסובלים מהשמנת יתר.

הנבדקים רובדו לאחת משלוש רמות פעילות גופנית ואימוני כוח על פי תגובותיהם לשאלון ה-Physical Activity Scale for the Elderly (PASE) (אורח חיים שאינו פעיל, פעילות גופנית קלה ופעילות גופנית בינונית עד מאומצת). רמות אימוני הכוח רובדו כנעדרים, מינימליים או תכופים.

החוקרים מוסיפים כי הנבדקים בקבוצת אורח החיים שאינו פעיל בילו את מרבית זמנם בישיבה, והלכו יומיים בשבוע ומטה למשך שעתיים לכל היותר. אלו בקבוצת הפעילות הגופנית הקלה בילו לפחות שלושה ימים בשבוע בהליכה ועסקו בפעילויות ספורט קלות כגון טניס-שולחן או כדורת. לבסוף, הנבדקים בקבוצת הפעילות הגופנית הבינונית-מאומצת נטלו חלק בפעילויות ספורט רציניות כגון כדורגל, כדורסל, ריצה, רכיבת אופניים תחרותית וטניס, למשך שלושה ימים ומעלה בשבוע ולמשך למעלה משעה ליום. בנוסף העריכו החוקרים את הפעילויות הכרוכות בכיפוף הברך.

החוקרים מציינים כי ביקשו להעריך חמישה מדורי סחוס- פיקת הברך, הפמור המדיאלי, הטיביה המדיאלית, הפמור הלטרלי והטיביה הלטרלית, בחיפוש אחר חסרי סחוס באמצעות T2 relaxation time כמדד לשלמותו.

החוקרים מצאו כי נבדקים העוסקים בפעילות גופנית קלה הראו את המידה הפחותה ביותר של נזק לסחוס ע”פ ערכי ה-T2 relaxation time (38.0+3.1ms) בהשוואה לאלו בעלי אורח חיים שאינו פעיל (39.7+3.4ms) ואלו העוסקים בפעילות גופנית בינונית-מאומצת (40.2+3.3ms; p<0.001).

באותו האופן, נבדקים אשר עסקו במידה מינימלית באימוני כוח הראו ערכי T2 נמוכים יותר (42.1+3.1ms) בהשוואה לאלו אשר לא עסקו בפעילות זו כלל (44.3+4.3ms) או עסקו בה לעיתים תכופות (45.0+3.0ms; p=0.022).

בנוסף, נמצא כי בקרב נשים עם גורמי סיכון להתפתחות אוסטיאוארתריטיס אשר עסקו בפעילות גופנית בינונית-מאומצת וברמה כלשהי של אימוני כוח, נצפתה דגנרציה משמעותית יותר של הקולגן בברכיהן בהשוואה לכל קבוצת חולים אחרת (p<0.001).

נבדקי הביקורת לא הראו שינויים משמעותיים כאשר נותחו על פי רמות הפעילות הגופנית או אימוני הכוח שביצעו.

עם זאת, החוקרים מציינים כי כיפוף תכוף של הברכיים (כפי שהוגדר כטיפול למעלה מעשר קומות מדרגות ביום, כריעה או כיפוף עמוק של הברכיים למשך למעלה מ-30 דקות ליום או הרמת חפצים השוקלים למעלה מ-11.36 ק”ג) היה קשור בנזק רב יותר לסחוס, הן בקרב נבדקי הביקורת והן באלו עם אוסטיאוארתריטיס.

החוקרים טוענים כי אנשים עם גורמי סיכון כלשהם להתפתחות אוסטיאוארתריטיס צריכים לבדוק את בריאות מפרקיהם בצורה קפדנית ולבחור בזהירות את סוג הפעילות הגופנית בו עוסקים.

מומחה בתחום אשר נתבקש להגיב לפרסום הדברים, מביע את חששותיו ביחס להסקת מסקנות מתוצאות המחקר הנוכחי ביחס לחולים צעירים (בשנות העשרים והשלושים לחייהם), מאחר ואוכלוסית המחקר הייתה מבוגרת יותר. לדבריו, ידוע כי הסחוס משתנה עם הזמן ונעשה שברירי יותר, ויתכן כי רמות גבוהות של פעילות גופנית, ריצות או רכיבה למרחקים רבים יותר בעשור השלישי והרביעי לחיים אינם נושאים בחובם סיכון כלל, בעוד שבגיל המבוגר כן נלווה לכך סיכון משום שהסחוס נוקשה יותר.

המומחה מוסיף כי סביר שהסיכון להתפתחות אוסטיאוארתריטיס בעקבות חבלה למפרק הינו רב יותר מאשר הסיכון להתפתחותו כתוצאה מפעילות גופנית בלבד. בנוסף, הוא מדגיש כי השמנת יתר הינה אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר להתפתחות אוסטיאוארתריטיס של הברך. לפיכך, הוא מסיק כי פעילות גופנית הינה מועילה הרבה יותר מכפי שהיא עלולה להזיק.

לבסוף, מציין המומחה כי הוא מסכים עם החוקרים כי על אתלטים ללמוד כיצד לעסוק בספורט בצורה בטוחה. הוא ממליץ לספורטאים להתאמן כך שהפעילות הגופנית מבוצעת באופן בטוח ובמידה בה הגוף מאומן מספיק על מנת להסתגל לכוחות המופעלים על המפרקים. כך למשל, פרקי זמן של פעילות גופנית אינטנסיבית לסירוגין, כגון ריצת מרתון ללא אימון מתאים, גורמים ככל הנראה נזק רב יותר מאשר פעילות גופנית בעוצמה קבועה.

מתוך הכנס השנתי ה-96 של ה-Radiological Society of North America (RSNA) אשר נערך בשיקאגו, אילינוי, בחודש נובמבר 2010.

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה