היתרונות של פעילות גופנית בהיבטים שונים של הבריאות הגופנית מוכרים היטב, אך עדויות שהצטברו בשנים האחרונות מעידות על השפעה ייחודית על חלק מההפרעות הפסיכיאטריות, ואלו הובילו רופאים לשקול גישות טיפול חדשות ולשלב פעילות גופנית כטיפול בחולים אלו.

לדברי החוקרים, יש עדויות בולטות לפיהן פעילות גופנית עשויה לסייע בטיפול בהפרעות פסיכיאטרית, עם תועלת משמעותית. חלק מהעדויות הבולטות ביותר זוהו כטיפול בדיכאון, כאשר התועלת הפסיכיאטרית של פעילות גופנית הודגמה במספר מקרים ותאמה לתועלת של התערבויות תרופתיות, עם שמירה ומניעת הישנות בטווח הארוך.

החוקרים התייחסו למחקר מאוניברסיטת דיוק שכלל 156 חולים עם הפרעת דיכאון מג’ורית, שחולקו באקראי לפעילות אירובית, טיפול ב-Sertraline, או שתי ההתערבויות למשך ארבעה חודשים. ההבדל בשיעורי ההפוגה בפעילות הגופנית ובקבוצת הטיפול התרופתי לאחר ארבעה חודשים לא היו מובהקים סטטיסטית (60% ו-69%, בהתאמה), אך במעקב בן עשרה חודשים, בקבוצת הפעילות הגופנית שיעורי ההישנות היו נמוכים יותר (P=0.01).

בחולים שהתעמלו באופן עצמאי לאחר תקופת הטיפול נרשמה ירידה בסיכויים לענות על קריטריוני דיכאון לאחר שישה חודשים, בהשוואה לאלו שלא התאמנו לאחר ארבעת חודשי המחקר.

במחקר דומה שנערך ע”י אותה קבוצת חוקרים לאחר עשר שנים, נכלל מדגם גדול יותר של 202 משתתפים, שחולקו לפעילות גופנית תחת השגחה, טיפול ב-Sertraline או פלסבו, והדגים שיעורי הפוגה של 46% לאחר ארבעה חודשים ו-66% לאחר 16 חודשי מעקב בשתי קבוצות הטיפול, ללא שיפור גדול יותר משמעותית עם טיפול תרופתי, בהשוואה לפעילות גופנית בניבוי הפוגה של דיכאון מג’ורי לאחר שנה אחת.

מחקרים אחרים הדגימו תוצאות מרשימות דומות לפעילות גופנית במגוון אוכלוסיות, כולל נשים הרות עם דיכאון, המעוניינות להימנע מטיפול תרופתי, חולים עם HIV ואף חולים הסובלים מאי-ספיקת לב, בהם לא רק שנרשמה ירידה מובהקת סטטיסטית בדיכאון בעקבות פעילות גופנית, אלא גם ירידה בשיעורי התמותה.

באשר לחרדה, אעפ”י שהעדויות אינן בולטות, הן עדיין מעידות על תועלת ונראה כי תכנית אימונים קרדיווסקולארית מתאימה במיוחד להשפעות הפיזיולוגיות הקשורות בחרדה.

חסרות עדויות באשר להפרעה דו-קוטבית, אך בחולים אלו לרוב תסמינים דומים לדיכאון, עם תועלת דומה. העדויות בנוגע לדיכאון בחולים עם הפרעה דו-קוטבית הן חזקות דיו כך שניתן להניח כי לפעילות גופנית תועלת גם בטיפול בחולים עם הפרעה זו.

באשר להפרעות פסיכוטיות חמורות דוגמת סכיזופרניה, העדויות בנוגע לתועלת של פעילות גופנית כנגד תסמיני פסיכוזה או תפקוד קוגניטיבי הן מוגבלות . עם זאת, מספר מחקרים הדגים שיפור במחלות רקע ונושאים מטבוליים עקב הטיפול האנטי-פסיכוטי הניתן לרוב לחולים אלו.

מחקר אחד להערכת התועלת של ג’וגינג ב-80 חולי סכיזופרניה, כלל 40 חולים שרצו 40 דקות, שלוש פעמים בשבוע והדגים שיפור משמעותי בדיכאון, חרדה, פוביה והתנהגות טורדנית-כפייתית, השוואה ל-40 ביקורות שלא היו פעילים גופנית ולא זכו לשיפור.

ישנן עדויות נרחבות המצביעות על תועלת לפעילות גופנית בהפרעות הנוגעות לתפקוד הקוגניטיבי, דוגמת דמנציה ומחלת אלצהיימר, עם שמונה מחקרים להערכת דמנציה בלבד בשלוש השנים האחרונות שהצביעו על שיפור עם פעילויות דוגמת הליכה ואימוני כוח על תפקוד הזיכרון והתפקוד הניהולי.

המכשול העיקרי עם כל ההפרעות הפסיכיאטריות נוגע לאופן הגברת המוטיבציה של החולים לעסוק בפעילות גופנית והכותבים מספקים מספר המלצות:

– התחלה בהערכה של ההיסטוריה של פעילות גופנית בהווה ובעבר והדרכת החולים על ההשפעות האפשריות של פעילות גופנית על מחלתם וכיצד להתאים את הפעילות לתפריט של אפשרויות טיפול אחרות.

– מתן המלצות ברורות.

– הצעת כלים להגברת המוטיבציה: תכנית התנהגותית, לדוגמא, המאפשרת לקבוע יעדים, או לקשר חולים עם קבוצת פעילות גופנית.

– יש להתייחס ליכולת הגופנית הנוכחית של החולה בהמלצה על משטר הפעילות.

– יש לסייע לחולה למצוא את הפעילות המתאימה ביותר עבורו, במקום להמליץ על התערבות ספציפית.

– יש לסייע בהדרכת החולה על השימוש בכלי הדרכה, דוגמת מקורות מידע או ספרים.

חשוב לדון בחשיבות פעילות גופנית עם החולים וכן חשוב לשפר את המודעות לפעילות גופנית בקרב רופאים.

Psych Congress 2012: US Psychiatric and Mental Health Congress

לידיעה במדסקייפ