Center for Disease Control and Prevention (CDC) דיווח בגליון 2 בספטמבר של Morbidity and Mortality Weekly Report על השכיחות העולה של עודף משקל בקרב ילדים ובני נוער, המדגישה את הצורך בהכרה והתערבות מוקדמים.

מספר הילדים בגילאי 6-19 הסובלים מעודף משקל גדל פי 3 בין השנים 1980 עד 2002 והגיע ל-16%. מניתוח הנתונים בין השנים 1999-2002 עולה כי מכלל הילדים בגילאי 2-19, הסובלים מעודף משקל, רק ב-36.7% מהמקרים הובא המצב לידיעת הילדים או הוריהם ע”י גורם רפואי.

עודף משקל הוגדר כ-Body Mass Index (BMI) גדול מהאחוזון ה-95 לגיל ומין, כפי שהוגדר לפי עקומות הגדילה של ארה”ב.

לבני נוער בגילאי 16-19 היה סיכוי גדול יותר להיות מודעים למצבם, לעומת הורים לילדים בגילאי 2-5 (51.6% לעומת 17.4%). לנשים שחורות הסובלות מעודף משקל היה סיכוי גדול יותר להיות מודעות למצבן (47.4% לעומת 31% בנשים לבנות), נראה כי הסיבה נעוצה בעליה ברצון הגורמים הרפואיים לדון בנושא השמנת יתר. 

לדברי CDC, מאחר שילדים מתחילים לפתח הרגלי תזונה, בתגובה לאותות מהסביבה, בסביבות גיל 5, הכרה מוקדמת של הרופא במצב עודף משקל ושיחת הסבר עם המשפחות חיונית בכדי לפתח ולסגל אורח חיים בריא יותר.

ללא התערבות, ילדים ובני נוער הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר מצויים בסיכון מוגבר לתחלואות מיידיות וארוכות-טווח. ילדים אלו מצויים בסיכון מוגבר פי 10 ליל”ד בגיל צעיר, סיכון של פי 3-8 ל-Dyslipidemia, וסיכון גדול פי 2 לסכרת. מנסים לעודד גורמים רפואיים לשוחח על הסיכונים עם בני המשפחה של הילדים, ולהציע אסטרטגיות התנהגותיות ספציפיות כמו שליטה בסביבה, ניטור התנהגות, הצבת מטרות ותגמול בעקבות שינוי התנהגותי חיובי.

CDC החליטו לבחון את נושא ADHD בילדים ובני נוער בשל חששות מפני תופעות לוואי והשפעות ארוכות טווח של טיפול בסטימולנטים להפרעות קשב והיפראקטיביות.

מניתוח הנתונים שנאספו במסגרת 2003 National Survey of Children’s Health (NSCH) עלה כי כ-4.4 מיליון ילדים (7.8%) בגילאי 4-17 אובחנו עם ADHD בנקודת זמן מסוימת, 2.5 מליון ילדים (4.3%) קיבלו טיפול להפרעה זו.

הסיכוי לאבחנת ADHD היה גבוה פי 2.5 בבנים. השכיחות הכללית עלתה עם הגיל (בגילאי 4-8 השכיחות עמדה על 4.1% לעומת 9.7% בגילאי 9-17). השכיחות הגבוהה ביותר של ADHD היתה בבנים בגיל 16 (14.9%) ובבנות בגיל 11 (6.1%).

שיעור הטיפול התרופתי ל-ADHD לאחר אבחנה השתנה עם גיל ומין (בטווח 0.3%-9.3%) .

לבנים היה סיכוי גדול יותר לקבל טיפול, שיעור הבנים בגיל 6 שקיבלו טיפול היה גדול יותר לעומת שיעור הבנות בכל גיל (4.3%). שיעור הטיפול היה הכי גדול בקרב ילדים בגילאי 9-12, בעיקר בקרב בנים בגיל 12 (9.3%) ובנות בגיל 11 (3.7%).

למשפחות בהן רמת ההשכלה הגבוהה ביותר היתה השכלה תיכונית ולמשפחות מתחת לקו העוני היה סיכוי גדול יותר לבן הסובל מ-ADHD (אך לא בת). שיעורי הטיפול היו הכי נמוכים בקרב בני מיעוטים ובקרב אוכלוסיות חסרות ביטוח.

בין מדינות שונות נמצא הבדל משמעותי בשכיחות ADHD (5%-11.1%) ובשיעור הטיפול (2.1%-6.5%), כנראה שהסיבה נעוצה בהבדלים בשיטות האבחנה ו/או הטיפול, מאפיינים סוציודמוגרפיים, או שניהם.

מאחר ש-ADHD מהווה נטל כלכלי גדול על המשפחה והחברה, ולאור הסיכונים הקשורים בטיפול, CDC טוענים כי יש להמשיך לעקוב אחר הבדלים גיאוגרפים וסוציודמוגרפים באבחנה ובטיפול.

מניתוח נתונים שמולאו ע”י הורים ממחקר National Health Interview Survey שנערך בין השנים 2001-2003, עולה כי מבין 2.7 מליון (5%) הילדים בגילאי 4-17 בארה”ב, הסובלים מהפרעות רגשיות או התנהגותיות, 64.8% נפגשו במהלך השנה שקדמה עם מומחה לבריאות הנפש, רופא או שירותי חינוך מיוחדים.

כ-80% מהילדים סבלו מהפרעות אמוציונליות, הפרעות ריכוז, התנהגות או יכולת להסתדר עם אחרים. הדבר השפיע על אורח החיים בבית, חברויות, למידה ופעילויות בשעות הפנאי ומעל 50% היו מודאגים או במצוקה עקב כך.

MMWR. 2005;54;841-864

לידיעה במדסקייפ