תרופות לטיפול באוסטיאופורוזיס, כולל ביספופסנטים פומיים, הדגימו בטיחות ויעילות במניעת אובדן עצם בחולים עם מחלת כליות כרונית במספר מחקרים תצפיתיים. עם זאת, עדיין יש לנקוט משנה זהירות בטיפול זה, בפרט עם ביספוספנטים פומיים, כך מסבירים חוקרים במהלך הרצאה בכנס ה-ASBMR (American Society of Bone and Mineral Research).

במטרה להבין טוב יותר את הנושא, החוקרים ערכו מספר ניתוחים להערכת תמותה, אירועים חריגים ושיפור בעצם בקרב חולים עם מחלת כליות כרונית בדרגה בינונית-עד-חמורה, שטופלו בביספוספנטים פומיים.

בתקציר הראשון מבין שלושה שהוצגו בכנס, הם בחנו את היעילות של התרופות בחולים עם מחלת כליות כרונית בדרגה בינונית-עד-חמורה (קצב פינוי גלומרולארי של פחות מ-45 מ”ל/דקה), תוך הערכת השינויים בצפיפות העצם באוכלוסייה דנית בין 1999-2016.

בהשוואה ל-282 חולים שלא טופלו בביספוסנטים, עם מחלת כליות בשלב 3B, בקרב אלו שטופלו בתרופות אלו תועד שיפור ממוצע של 0.59% בצפיפות העצם בכלל ירך בכל שנה, בעוד שבאלו שלא טופלו בתרופות נרשמה ירידה ממוצעת של 1.98% בשנה. לאחר תקנון, ההבדל הממוצע עמד על 1.81%+ ובניתוח מותאם עמד ההבדל על 2.44%+ לטובת טיפול פומי בביספוספנטים.

במחקר השני בחנו החוקרים את התמותה מכל-סיבה בקרב אוכלוסיית חולים בבריטניה עם קצב פינוי גלומרולארי של פחות מ-45 מ”ל/דקה, כולם בגילאי 40 שנים ומעלה.

מהנתונים עלה כי בקרב 18,904 מטופלים בביספוספנטים פומיים עם מחלת כליות בשלב 3B, בהשוואה ל-19,850 חולים עם מחלת כליות דומה שלא קיבלו את הטיפול התרופתי, בקבוצת ההתערבות תועדו שיעורי תמותה נמוכים יותר משמעותית, עם יחס סיכון מתוקן של 0.85.

ירידה גדולה יותר בתמותה על-רקע טיפול בביספוספנטים תועדה בנשים (יחס סיכון של 0.82), באלו עם שבר קודם (יחס סיכון של 0.78) ובאלו עם מחלת כליות כרונית חמורה יותר (יחס סיכון של 0.71 באלו עם מחלה בשלב 4 ומעלה). ממצאים אלו מפתיעים לאור העובדה שישנה התווית-נגד לטיפול בביספוספנטים בחולים עם מחלת כליות חמורה.

במחקר השלישי נבחן הסיכון לנזק כלייתי חד, אירועים גסטרואינטסטינאליים והיפוקלצמיה שהובילה לאשפוז באותו מדגם חולים מבריטניה עם מחלת כליות בשלב 3B ומעלה, אך בגילאי 50 שנים ומעלה. מבין אלו, 19,315 טופלו בביספוספנטים פומיים ונבחנו אל מול 210,568 משתתפים שלא קיבלו את הטיפול התרופתי.

בסיכומו של דבר, 8,846 חולים פיתחו נזק כלייתי חד, 499 פיתחו אירועים גסטרואינטסינאליים ו-682 פיתחו היפוקלצמיה. בהשוואת שיעורי היארעות של אירועים אלו בין אלו שנטלו את הטיפול הפומי ואלו שלא קיבלו את הטיפול, יחסי הסיכון לא היו שונים משמעותית בהערכת נזק כלייתי חד, אירועים גסטרואינטסינאליים או היפוקלצמיה.

החוקרים קבעו כי הטיפול בביספוספנטים לא נקשר עם נזק כלייתי חד, אירועים גסטרואינטסינאליים או היפוקלצמיה בקרב חולים עם מחלת כליות בינונית-עד-חמורה (שלב 3B ומעלה).

המסר העולה מהמחקר הוא כי ביספוספנטים פומיים מהווים טיפול בטוח ויעיל, לפחות במונחים של שיפור צפיפות העצם, בחולים עם מחלת כליות כרונית. עם זאת, מדובר בנתונים תצפיתיים ודרושים מחקרים נוספים בטרם ניתן יהיה להמליץ על שינוי בהנחיות הנוכחיות.

במחקר נוסף שהוצג בכנס נבחנה ההשפעה של Denosumab (פרוליה) בחולים עם מחלת כליות כרונית בדרגה קלה-עד-בינונית. במסגרת מחקר זה בחנו החוקרים את הנתונים אודות חולים שלקחו חלק במחקר FREEDOM Extension Study והתמקדו בחולים שנטלו טיפול בפרוליה במשך עד 10 שנים, כמו גם בקבוצה שחצתה ונטלה את הטיפול במשך עד שבע שנים.

מהתוצאות עלה כי שיעורי אירועי אי-ספיקת כליות קלה או מתונה (מחלת כליות כרונית בשלב 2 או 3) לפני טיפול בפרוליה היו גבוהים, כולל 1,969 (84%) מבין 2,343 מטופלים בטווח ארוך (10 שנים) ו-1,781 מבין 2,206 (81%) מטופלים שחצו לקבוצת הטיפול בפרוליה (שבע שנים).

מבין אלו עם מחלת כליות כרונית, ב-67% מאלו תחת טיפול במשך 10 שנים וב-68% מאלו שטופלו במשך שבע שנים תועדו תפקודי כליות יציבים מתחילת המחקר עד לביקור האחרון, עדות לכך שלא חלה החמרה באי-ספיקת כליות על-רקע הטיפול בפרוליה.

כ-7% מהחולים בשתי הקבוצות התקדמו למחלת כליות כרונית בשלב 2 ו-15.4% בקבוצת הטיפול במשך עשר שנים ו-13.1% מאלו שטופלו במשך שבע שנים התקדמות למחלה בשלב 3. התקדמות משלב 2 או 3 לשלב 4 הייתה נדירה ותועדה בפחות מ-1% מהחולים. אף אחד מהחולים לא נדרש לטיפול כלייתי חליפי.

היארעות שברי חוליות ושברים לא-חולייתיים חדשים הייתה דומה באלו עם מחלת כליות בשלב 2 או 3, כולל אלו תחת טיפול ארוך-טווח ואלו שחצו לטיפול בפרוליה, בהשוואה לאלו בעלי תפקוד כלייתי תקין. לא תועדו הבדלים בין הקבוצות באירועים חריגים חמורים. בקבוצת החולים שטופלו בפרוליה במשך שבע שנים תועד שיעור נמוך יותר של אירועים חריגים חמורים, כולל 42% באלו עם מחלת כליות כרונית בשלב 2, 45% באלו עם מחלת כליות כרונית בשלב 3 ו-43% באלו עם קצב פינוי גלומרולארי תקין.

מתוך כנס ה-ASBMR

לידיעה במדסקייפ