האיגוד האירופאי למנופאוזה וגיל המעבר בגברים (EMAS) פרסם נייר עמדה לפיו יש מקום לשקול הפסקת טיפול ב- alendronateו- risedronateלאחר טיפול של יותר מ-5 שנים, ושל zoledronate לאחר 3 שנים, במידה והמטופלים נמצאים בסיכון נמוך לשברים.

המלצות אלה תואמות פחות או יותר את אלה שפורסמו לאחרונה ע”י החברה האמריקאית לחקר העצם והמינרלים (ASBMR) בשנה שעברה.

עם זאת, אין מספיק עדויות באשר לאפשרות הפסקת טיפול זמנית בקרב ביספוספונטים אחרים כגון ibandronate או denosumab.

הנושא של הפסקת טיפול זמנית במטופלים בביספוספונטים התעורר בשל הסיכון לאוסטיאונקרוסיס של הלסת (ONJ) ושברים לא אטיפיים (AFF) הקשורים לשימוש ארוך טווח בביספוספונטים או דנוסומאב, מסבירים מחברי נייר העמדה. עם זאת, המחברים מציינים שההיארעות של מקרים אלה היא מאוד נמוכה בקרב אוכלוסייה עם אוסטיאופורוזיס, ושלמעשה, לא הודגמה כל עלייה בסיכון לאירועים אלה באף מחקר קליני אקראי. כך שלמרות שלא אמונת המטופל היא זו שצריכה להנחות את ההחלטה שהפסקת טיפול זמנית תפחית את הסיכון, ועל אף שאין אף מחקר שתומך בכך שהפסקת טיפול זמנית מפחיתה הסיכון לאירועים אלה, עדיין עלה הצורך לדון בסוגיית הפסקת הטיפול. המחברים מציינים שלא ברור עדיין מהו משך הפסקת הטיפול המתאים ביותר.

מכל מקום, בהתבסס על העדויות הקיימות, ההמלצה היא להפסקה של עד 5 שנים לאלנדרונט ועד 6 שנים לזולדרונט. עבור ריסרדונט, נראה שהפסקה של 1-2 שנים מספיקה. המלצה זו מבוססת על כך שהמטופלים נשארים במעקב קבוע ובמידה ומתרחש שבר חדש, יש לדון עם המטופל בחידוש הטיפול.

במסגרת הדיון שהתקיים ב-EMAS השאלה הראשונה שנשאלה היא אם מטופלים זקוקים ל”חופשה” מהטיפול, והתשובה שהתקבלה היא חיובית, לפחות עבור כאלה הנמצאים בסיכון נמוך לשברים, שכן טיפול בהם מעבר ל-3-5 שנים אינו מספק תועלת נוספת משמעותית נוספת.

מטופל ב”סיכון נמוך” הוגדר ע”י EMAS כמישהו מתחת לגיל 70, ללא שבר קודם, ושתוצאת ה-T היא 2.5- ומעלה, ושאינו סובל ממחלה או משימוש בתרופות שעלולות להעלות את הסיכון לאוסטיאופורוזיס. המחברים מציינים שעל בסיס הספרות, התועלת מאלנדרונט או זולדרונט קיימת במטופלים בסיכון גבוה יותר.

לגבי דנוסומאב המידע הקיים מוגבל אך נראה שקיים אפקט “רבאונד” הקשור להפסקת הטיפול בה.

Maturitas. Published online April 14, 2017. Abstract

לדיווח במדסקייפ