ההיארעות של שברים לא-טיפוסיים של עצם הירך עלתה במהלך העשור האחרון, עליה הקשורה בשימוש בביספוספנטים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Archives of Internal Medicine. למרות זאת, בפועל, מספר השברים הלא-טיפוסיים של עצם הירך נמוך בהרבה ממספר השברים הקלאסיים.

החוקרים ערכו מחקר מקרה-ביקורת שכלל 477 משתתפים בגילאי 50 ומעלה, שאושפזו עם שבר של עצם הירך בתקופה שבין ינואר 1999 ועד דצמבר 2010. החוקרים ביקשו לקבוע את הקשר בין אופי השברים והטיפול בביספוספנטים.

הגדרת שבר לא-טיפוסי הייתה שבר רוחבי או שבר אלכסוני קצר, שמקורו בקורטקס הלטארלי של עצם הירך, בין המטפיזה הדיסטאלית ותל הירך הקטן (Lesser Trochanter). שברים הוגדרו כקלאסיים במידה ואירעו באותו מיקום אך עם מראה שונה (ספיראלי, יתד, סגמנטאלי או אירגולרי ומורכב).

בשתי הקבוצות ערכו החוקרים בדיקות הדמיה להערכת נוכחות שבר בצד הנגדי.

מבין 477 שברים של עצם הירך, 39 הוגדרו כשברים לא-טיפוסיים ו-438 כשברים טיפוסיים. מבין החולים עם שברים לא-טיפוסיים, 32 (82.1%) טופלו בביספוספנטים, זאת בהשוואה ל-28 (6.4%) חולים עם שברים קלאסיים (יחס סיכויים של 66.9, P<0.001) ו-23 (11.5%) בקבוצת הביקורת ללא שברים (יחס סיכויים של 35.5, p<0.001).

לאחר תקנון לגורמי סיכון אפשריים לשברים (ויטמין D, סטרואידים, PPI, מין וגיל), זוהה קשר בין טיפול בביספוספנטים ובין שברים לא-טיפוסיים (יחס סיכויים של 69.1 בהשוואה לאי-מתן טיפול בביספוספנטים), בהשוואה לחולים עם שברים קלאסיים. הערפלנים האפשריים היחידים היו קבוצות גילאים של 50-69 שנים ו-70-79 שנים.

מבין החולים שנטלו ביספוספנטים, אלו שאובחנו עם שברים לא-טיפוסיים נטלו את הטיפול לתקופה ממושכת יותר, בהשוואה לאלו עם שברים קלאסיים (5.1 שנים לעומת 3.3 שנים, p=0.02).

לאחר סיווג המשתתפים לפי משך הטיפול, יחסי הסיכויים לשברים לא-טיפוסיים, בהשוואה לשברים קלאסיים, עמד על 35.1 עם טיפול בן פחות משנתיים, 46.9 עם טיפול במשך 2-5 שנים, 117.1 עם טיפול במשך 5-9 שנים ו-175.7 עם טיפול במשך 9 שנים ומעלה, בהשוואה לאי מתן טיפול בביספוספנטים.

יחסי הסיכויים לשבר לא טיפוסי עמדו על 1.7 עם טיפול בוויטמין D, 7.1 עם טיפול בסטרואידים ו-3.3 בנשים. לאחר תקנון לגורמים אלו, נמצא קשר בין טיפול בביספוספנטים ובין יחס סיכויים של 49.7 לשבר לא-טיפוסי.

יחסי הסיכויים המתוקננים עמדו על 0.3 עם נטילת וויטמין D, 5.9 עם טיפול בסטרואידים ו-1.7 בנשים. יחסי הסיכויים עמדו על 0.5 עם טיפול בביספוספנטים בהשוואת חולים עם שברים קלאסיים אל מול קבוצת הביקורת של משתתפים ללא שברים של עצם הירך. לכן, טיפול בביספוספנטים לווה בירידה של 47% בסיכון לשברים.

שיעורי ההיארעות של שברים קלאסיים במהלך 12 שנות מעקב עמדו על 357 מקרים למיליון שנות-אדם ו-32 מקרים של שברים לא-טיפוסיים למיליון שנות אדם. במהלך אותה תקופה, שיעורי ההיארעות הכוללים נותרו יציבים עם שברים קלאסיים, אך נרשמה עליה בשיעורי שברים לא-טיפוסיים.

החוקרים זיהו הבדלים מובהקים סטטיסטית בין המגמה של שברים לא-טיפוסיים והמגמה  של שברים קלאסיים. במהלך תקופת המעקב, השכיחות של מטופלים בביספוספנטים באוכלוסיית המחקר נותרה יציבה, והשינוי השנתי הממוצע עמד על 1.5%-.

שברים בצד הנגדי אובחנו ב-28.2% מהחולים עם שברים לא-טיפוסיים וב-0.9% מהחולים עם שברים קלאסיים (יחס סיכויים של 42.6).

מומחים בתחום סבורים כי אין מקום למתן טיפול בביספוספנטים לכל החיים, נראה כי פרק זמן של חמש שנים הינו משך טיפול סביר ולאחריו יש לשקול מחדש את המשך הטיפול. במידה וחל שיפור במבנה העם, והסמנים הם בגבול העליון של הטווח התקין, אזי ניתן להמשיך בטיפול התרופתי כל עוד החולה בונה עצם. במידה והגיע לערכים יציבים וקבועים, יש להפסיק את הטיפול התרופתי.

Arch Internal Med. Published online May 21, 2012

לידיעה במדסקייפ