אובאיטיס לא זיהומית לסוגיה, הינה קבוצה של מחלות דלקתיות שנובעות מתהליכים אימוניים. הן יכולות להיות חלק ממצבים סיסטמיים כמו סרקואידוזיס, מחלת בכצט Behcet  או דלקת פרקים של צעירים, או מחלות המוגבלות לעיניים. הטיפול במצבים אלה מצריך שימוש ממושך בתרופות מדכאות חיסון, בעיקר סטרואידים, שמטרתו לדכא את התגובה הדלקתית ולשמר את הראייה. יש התקדמות בטיפול באובאיטיס קדמית, אחורית או פנאובאיטיס לא זיהומיים, עם התפתחות התרופות הביולוגיות המכוונות נגד מטרות ספציפיות בשרשרת הדלקתית. פיתוח חומרים אנטי-טומור נקרוזיס פקטור אלפא והרישוי של אדלימומב adalimumab לטיפול באובאיטיס הרחיבו את טווח התרופות לטיפול באובאיטיס ומאפשרים חלופות טיפוליות נוספות לחולים עם מחלה עיקשת. למרות שהתרחב השימוש בתרופות ביולוגיות בחולים עם מחלה פעילה עיקשת, עדיין לא ידוע מה ההשפעה של טיפול כזה אם הוא ניתן לאורך זמן, במיוחד על שימור הראייה ועל מידת היכולת להפחית את השימוש בקורטיקוסטרואידים ותרופות אימונוסופרסיביות אחרות. ההשפעה של תרופות ביולוגיות על אובאיטיס לא זיהומית יכולה להיות שונה, ויש עדויות שתרופות מסוימות כמו ריטוקסימב rituximab הן בעלות השפעה מועטה על דלקת תוך עינית ואחרים כמו אטנרספט etanercept עשויות אף להגביר את הסיכון של חזרה  relaps של המחלה. אף לגבי הטיפול באינפליקסימב infliximab ואדלימומב adalimumab, שנחשבים יעילים בטיפול באובאיטיס לא זיהומית, לא ברור אם יש עדיפות של אחת על השנייה מבחינת יעילות הטיפול. העדויות האחרונות שמקורן ב- VISUAL studies, תומכות בתפקיד של החומרים הביולוגיים בטיפול באובאיטיס לא זיהומית. תוצאות המחקרים הראו שלטיפול באדלימומב adalimumab יש יתרון בשליטה במחלתם של חולים עם אובאיטיס לא זיהומית, בהפחתת הסיכון של חזרה של מחלה פעילה והוא מאפשר הורדה בשימוש בתכשירים נוגדי חיסון אחרים ובמיוחד קורטיקוסטרואידים. אולם, הזמן הקצר יחסית של המעקב אפשר קבלת נתונים חלקיים בלבד בנוגע לסיכון של חזרת מחלה פעילה ומשך הזמן על לחזרה של מחלה פעילה.
במחקר הנוכחי, נבדקו עיניים של חולי אובאיטיס  עם מחלה סיסטמית פעילה או שקטה, וחולים עם אובאיטיס פעילה אשר בעבר לא הצליחו לרפא אותה עם קורטיקוסטרואידים ותרופות מהשורה השנייה.  נבדקה ההשפעה של טיפול בתרופות ביולוגיות על משך מניעת מחלה פעילה, על חדות הראייה ועל הסיכון לכישלון הטיפול, ובוצעה השוואה בין תכשירים שונים.
החוקרים היו ממכון העיניים של בית החולים לעיניים מורפילדס, של הקולג’ האוניברסיטאי של לונדון,   מהמרכז לרפואת העיניים מנצורה של אוניברסיטת מנצורה בקהיר, וממרכז רפואי בני ציון והטכניון שבחיפה. מטרת המחקר הייתה לבדוק קבוצה גדולה של חולים שטופלו בתרופות ביולוגיות באובאיטיס פעילה לא זיהומית קדמית, אחורית ופנאובאיטיס, ולהשוות את יעילותן ואת השפעתן ארוכת הטווח. המחקר היה רטרוספקטיבי וארוך טווח. במחקר נכללו 156 עיניים של 82 חולים עם אובאיטיס לא זיהומית פעילה לאחר כישלון טיפולי בקורטיקוסטרואידים ותרופות מדכאות חיסון מהשורה השנייה, אשר טופלו בתכשירים ביולוגיים בבית החולים מורפילדס בלונדון בין השנים 2001 ל- 2016. הנתונים נאספו מהתיקים הקליניים של כל החולים. התוצאים העיקריים היו משך הזמן עד להתלקחות חדשה של המחלה, שיעור כישלון הטיפול, חדות הראייה הטובה ביותר וגורמי הסיכון לכישלון טיפולי. משך המעקב היה 4.7 שנים בממוצע. לכל החולים הייתה מחלת עיניים פעילה בעת ההצטרפות למחקר. ב- 34 חולים המהווים 41.5 אחוזים הייתה בנוסף למחלת העיניים הפעילה, גם מחלה סיסטמית פעילה. ריפוי מחלת העיניים הושג ב- 136 עיניים שמהווים 87.2 אחוזים. כמות הפרדניזון שנטלו החולים בלקיחה פומית בעת ההצטרפות למחקר הייתה בממוצע  16.4 מיליגרם ליום, והיא הופחתה כעבור 6 חדשים באופן משמעותי מבחינה סטטיסטית, ל- 6.5 מיליגרם ליום בממוצע. הריפוי היה יציב במשך חמש שנות המעקב. חדות הראייה בעת ההצטרפות למחקר הייתה logMAR  0.5 והיא השתפרה באופן משמעותי מבחינה סטטיסטית ל 0.4 logMAR תוך 3 חודשים, ונשארה יציבה במהלך המעקב. 42.3 אחוזים מהחולים היו עם התלקחויות, והמספר הממוצע של ההתלקחויות פחת באופן משמעותי מבחינה סטטיסטית מ- 1.8 התלקחויות לשנה ל- 0.6 התלקחויות לשנה. הזמן המדיאני עד להתלקחות הראשונה היה 5.4 שנים. כישלון טיפולי נצפה ב- 37 עיניים שמהווים 23.7 אחוזים. הסיכון לכישלון טיפולי היה נמוך יותר בטיפול באדלימומב adalimumab, והיה גבוה יותר במקרים בהם הוחל הטיפול כשהייתה גם מחלה סיסטמית פעילה.
מסקנת החוקרים הייתה שבאופן כללי ניתן להשיג שליטה באובאיטיס באחוז גבוה (87.2 אחוזים) של העיניים שטופלו בתכשירים ביולוגיים לאחר כישלון טיפול בקורטיקוסטרואידים ותרופות מהשורה השנייה, עם הפחתה במידת הדיכוי החיסוני הסיסטמי, עם חדות ראייה יציבה וסיכון של חזרה בשיעור של 23.7 אחוזים. לאחר ביצוע התאמות סטטיסטיות, נמצא שגיל מבוגר יותר, טיפול באדלימומב adalimumab (בהשוואה לטיפול באינפליקסימב infliximab), ואובאיטיס ללא מחלה סיסטמית פעילה בתחילת הטיפול, היו עם סיכון מופחת לכישלון טיפולי.

Al-Janabi A, El Nokrashy A, Sharief L, Nagendran V, Lightman S, Tomkins-Netzer O
Long-Term Outcomes of Treatment with Biological Agents in Eyes with Refractory
Active, Noninfectious Intermediate Uveitis, Posterior Uveitis, or Panuveitis
Ophthalmology 2020;127:410-416