בשמנים, הפיזור של רקמת השומן הן על הגוף והן בכבד ובשריר השלד הינו גורם מנבא חשוב לרגישות לאינסולין, כך עולה ממחקר חדש שהוצג בכנס השנתי מטעם ה-International Society for Magnetic Resonance in Medicine.

החוקרים טוענים כי לאור ממצאים אלו, BMI לבדו אינו מדד טוב להערכת השמנת יתר מבחינת השינויים המטבוליים.  נראה כי ישנה צורה שפירה של השמנה. ככל שהשומן נמוך יותר בגוף כך המצב המטבולי טוב יותר (כפי שמתבטא ברגישות לאינסולין).

מדגם המחקר כלל 44 מתנדבים שמנים, מהם 90 נשים ו-54 גברים, בגיל ממוצע של 47 ו-44 שנים, בהתאמה. כל המשתתפים היו בסיכון מוגבר להתפתחות סוכרת מסוג 2 ומדד BMI בטווח 33-35 ק”ג למטר רבוע.

בדיקת MRI שימשה לכימות רקמת שומן במדורים שונים בגוף ובדיקת ספקטרוסקופיה שימשה להערכת שומנים אקטופיים בכבד ובשריר השלד.

המשתתפים חולקו לשתי קבוצות על-בסיס אלו עם רגישות לאינסולין  או עמידות לאינסולין לאחר מבחן העמסת סוכר (OGTT או Oral Glucose Tolerance Test).

למרות העדר הבדל מובהק בין הקבוצות מבחינת מדדי BMI, אחוז רקמת השומן הכוללת (בין 37%-49%), או אחז רקמת השומן הבטנית התת-עורית (בין 14% ו-20%), במשתתפים עם עמידות לאינסולין  אחוז רקמת השומן הויסארלית היה גבוה יותר בהשוואה לאלו עם רגישות לאינסולין הבדל היה כמעט מובהק סטטיסטית בגברים (p=0.07) אך היה מובהק בנשים (p=0.02).

מנגד, במשתתפים עם רגישות לאינסולין תועד אחוז גבוה יותר של רקמת שומן בגפיים תחתונות, בהשוואה לאלו עם עמידות לאינסולין (14% לעומת 12%, p=0.04 בגברים ו-20% לעומת 18% (p=0.002) בנשים).

חשיבות פיזור רקמת השומן בחלק העליון של הגוף הייתה פחות ברורה, כאשר בנשים עם עמידות לאינסולין תועד אחוז גבוה יותר משמעותית בהשוואה לנשים עם עמידות לאינסולין, אך בגברים עם עמידות לאינסולין תועדו אחוזים מעט נמוכים יותר מגברים עם רגישות לאינסולין.

רמות השומנים בכבד היו גבוהות יותר מפי שתיים בגברים ונשים עם עמידות לאינסולין, בהשוואה לאלו עם רגישות לאינסולין (p<0.001).

השמנה שפירה מתאפיינת ברמות נמוכות של שומנים בכבד ועליה בכמות רקמת שומן בגפיים תחתונות. תמונה זו משקפת את מבנה התפוח ומבנה האגס, אך חשוב להבין כי ישנם גברים בעלי מבנה אגסי ונשים בעלות מבנה תפוחי.

International Society for Magnetic Resonance in Medicine (ISMRM) 2011 Annual Meeting

לידיעה במדסקייפ