המוח האנושי מעוצב באופן ניכר מתוך הצורך לוודא אספקת מזון שוטפת. מסלולי התגמול  הקשורים עם החומר האפור (grey matter) במוחנו, “מכוונים” אותנו לעבר מתיקות שמסומנת על ידי פרי בשל או השומניות של בשר עתיר אנרגיה. אבל המערכת הזו שמכוונת למצות את מירב האנרגיה (הקלוריות) בסביבה של מחסור, איננה משרתת אותנו בסביבה של שפע קולינרי. בעיית המזון  הישנה כיצד להשיג מספיק הוחלפה במספר בעיות חדשות אשר איננו ערוכים להתמודד עמן. אחת מהן היא שאנו אוכלים יתר על המידה ללא התאמה לצרכינו הפיזיולוגיים. אכילה היא לכאורה פעולה פשוטה. אני רעב אז אני אוכל. אבל המציאות התזונתית הנוכחית בעולם המערבי, הכוללת שפע וזמינות בלתי מעורערת למזון, תורמת לאכילת יתר, להפחתה בהנאה מצריכת המזון ולירידה באיכות החיים.

הרגלי האכילה שלנו מושרשים בפיזיולוגיה, אבל הם גם מעוצבים בתרבות בה אנו גדלים. לדוגמא: תולעים יבשות הם חטיף ומקור חלבון משמעותי בחלק ממדינות אסיה וברוב מדינות המערב יגרמו לאברסיה וגועל . הסביבה  והתרבות במקום מגורינו ובמיוחד תרבות האכילה אליה אנו חשופים בילדותנו, מעצבים את “שפת האם” התזונתית שלנו ובמילים אחרות את תבנית האכילה המוחית. החשיפה הכרונית למזון מעודדת לתדירות אכילה, שאיננה מבוססת על צורך פיזיולוגי ו/או ביולוגי במזון ותורמת להשרשה של אכילה במצבים מגוונים, שאינם בהלימה עם צרכינו הפיזיולוגיים. לדוגמא: יציאה למפגש עם חברים בבית קפה או מסעדה. מצב כזה יכול לייצג צורך אנושי למפגש חברתי ולקרבה עם אנשים שאני אוהב שאיננו מקביל לצורך שלי לאכול. בפועל אדם עלול למצוא את עצמו אוכל בצוותא עם חבריו גם במצב שהוא איננו רעב. התנהגות אכילה כזו החוזרת על עצמה שוב ושוב, תורמת רבות לטשטוש הקשר בין איתותי הגוף לרעב  (תחושות פיזיות) ותגובת אכילה ומחזקת את הקשר המנטלי בין אכילה בכל מצב של הזדמנות לצריכת מזון. באופן הזה משתרשות התניות של אכילה עם מצבים חברתיים, מחשבתיים ורגשיים שונים. ככל שאנו מבססיים את צריכת המזון שלנו על טריגרים חברתיים מחשבתיים ורגשיים במקום על האיתות הפיזיולוגי של גופינו אנו נמצא את עצמינו אוכלים יתר על המידה ונהנים פחות מהאוכל.  

שינוי שפה זו איננו פשוט ודורש מאמץ והסתגלות מנטלית חדשה. השגת הדיוק באכילה והתאמתה לצרכינו הפיזיולוגיים תגדיל את הנאתנו ממזון, תאפשר איזון במשקל גופנו ותתרום רבות לאיכות החיים. באמצעות הבנה מתוחכמת יותר את התאבון שלנו ומהות בחירות המזון שלנו, אנחנו מסוגלים ללמוד שפת אכילה חדשה. כזו שמותאמת יותר לתרבות השפע בה אנו חיים. אל לנו לסמוך על “מדד המזון” שלנו הוא איננו אמין בסביבת השפע בה אנו חיים ופועלים. גישת הדיאטה איננה מקדמת אותנו בשינוי התנהגות האכילה מכיון שהיא מייצגת הערכה פחותה מדי לצעד הרדיקלי הנדרש מאיתנו בשינוי תבניות האכילה האינדיבידואליות. המזונות אליהם אנו משתוקקים שומנים, סוכרים ומלח נחוצים לגופינו. משום כך עלינו לא להרגיש אשמים  ולא לגנות אחרים בצריכתם. עלינו ללמוד לאכול מזונות אלה במתינות למרות שההיסטוריה האבולציונית שלנו איננה מקלה עלינו למידה זו.   עלינו לבסס תרבות אכילה נינוחה שמעודדת הנאה והתענגות ממזון גם ברמה התחושתית.

פיתוח מערכת יחסים ושפה חדשה של אכילה צריכה להתבסס על הגברת הרגישות לתחושות רעב, שובע ומלאות. עלינו ללמוד לזהות איתותים פיזיולוגיים של רעב בגופינו, לזהות את מורכבות תחושת השובע  ולזהות מתי להפסיק בצריכת המזון. זה אולי נשמע פשוט אך למעשה הרבה יותר מורכב. והכי חשוב אפשרי!