במאמר שפורסם בכתב העת Journal of the American Heart Association מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי הפרוגנוזה של חולים עם אירוע מוחי איסכמי חד וממאירות פעילה משתנה באופן משמעותית בתלות במנגנון האירוע המוחי, גרורות מרוחקות והפרעות קרישה.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי אין נתונים רבים אודות הגורמים הפרוגנוסטיים בקרב חולים עם אירוע מוחי איסכמי וממאירות פעילה. הם השלימו מחקר פרוספקטיבי, רב-מרכזי, תצפיתי, שכלל חולים מיפן עם אירוע מוחי איסכמי וממאירות פעילה, במטרה לזהות גורמים המנבאים את הפרוגנוזה של אוכלוסייה זו.

החולים היו במעקב למשך שנה אחת לאחר הופעת אירוע מוחי וסווגו לשתי קבוצות בהתאם לאירוע מוחי קריפטוגני או אירוע מוחי מסיבות ידועות (חסימת כלי דם קטנים, טרשת עורקים גדולים, תסחיף ריאתי, או גורמים מזוהים אחרים) ונערכה השוואת סיכויי ההישרדות.

מדגם המחקר כלל 135 חולים מתאימים (39% נשים; גיל חציוני של 75 שנים), כולל 65 חולים (48%) עם אירוע מוחי קריפטוגני ו-70 נשים (52%) עם אירוע מוחי מסיבה ידועה. מבין אלו, 51% אובחנו עם גרורות מרוחקות. בחולים עם אירוע מוחי קריפטוגני משך ההישרדות היה קצר יותר משמעותית, בהשוואה לחולים עם אירוע מוחי מסיבות ידועות (יחס סיכון של 3.11, רווח בר-סמך 95% של 1.82-5.32).

מניתוח רב-משתני עלה כי גרורות מרוחקות, רמות D-dimer בדם, תרומבואמבוליזם ורידי (פקקת ורידים עמוקים או תסחיף ריאתי) בעת הופעת אירוע מוחי זוהו כגורמים מנבאים בלתי-תלויים לתמותה לאחר תקנון לערפלנים אפשריים.

ממצאי המחקר הנוכחי מאשרים את החשיבות של הפרעות קרישה בהערכת הפרוגנוזה של חולים עם אירוע מוחי וממאירות פעילה.

J Am Heart Assoc, Jul 25, 2023