הטיפול ב-Lixisenatide (ליקסומיה) עשוי להגן על חולים עם סוכרת מסוג 2 עם מחלה קרדיווסקולארית מפני התפתחות נזק כלייתי, אם כי ההשפעה בולטת יותר באלו שכבר פיתחו מאקרו-אלבומינוריה, כך עולה מניתוח פוסט-הוק של ממצאי מחקר ELIXA (Evaluation of Lixisenatide in Acute Coronary Syndrome).

מחקר ELIXA היה מחקר אקראי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, שנערך ב-828 אתרים ב-49 מדינות. חולים עם סוכרת מסוג 2, זמן קצר לאחר אירוע כלילי, חולקו באקראי לטיפול יומי בזריקות ליקסומיה (10-20 מק”ג) או פלסבו תואם, בשילוב עם הטיפול הסטנדרטי.

מבין 6,068 חולים שחולקו באקראי בין יולי 2010 ועד אוגוסט 2013, נתוני יחס אלבומין:קריאטינין בשתן היו זמינים אודות 5,978 חולים (99%). חציון משך המעקב עמד על 108 שבועות.

מבין המשתתפים במחקר, ב-4,441 מטופלים ריכוז אלבומין בשתן היה בטווח התקין (2,191 חולים בקבוצת הפלסבו, 2,250 חולים בקבוצת ההתערבות), ב-1,148 חולים תועדה מיקרו-אלבומינוריה (596 חולים ו-552 חולים, בהתאמה)וב-389 חולים תועדה מאקרו-אלבומינוריה (207 חולים ו-182 חולים, בהתאמה).

לאחר 108 שבועות, אחוז השינוי בממוצע הריבועים הפחותים של יחס אלבומין:קריאטינין בשתן מתחילת המחקר עמד על 1.69%- עם ליקסומיה בחולים עם יחס אלבומין:קריאטינין בשתן בטווח התקין (p=0.73), 21.10%- באלו עם מיקרו-אלבומינוריה (p=0.0502) ו-39.18%- בחולים עם מאקרו-אלבומינוריה (p=0.0070).

הטיפול בליקסומיה לווה בסיכון מופחת להופעה חדשה של מאקרו-אלבומינוריה, בהשוואה לפלסבו, לאחר תקנון לריכוז המוגלובין מסוכרר בסיסי (יחס סיכון של 0.808, P=0.0404), או ריכוז המוגלובין מסוכרר בתחילת המחקר ובמהלך המחקר (יחס סיכון של 0.815, P=0.049); ההערכות היו דומות לאחר תקנון לגורמי סיכון כלייתיים אחרים.

לאחר 108 שבועות, הירידה הגדולה ביותר בקצב הפינוי הגלומרולארי המשוער מתחילת המחקר זוהתה בחולים עם מאקרו-אלבומינוריה, אך לא זוהו הבדלים משמעותיים בין שתי קבוצות הטיפול. החוקרים לא זיהו הבדלים משמעותיים בירידה בקצב פינוי גלומרולארי בין קבוצות הטיפול באף אחת מתתי הקבוצות של יחס אלבומין:קריאטינין בשתן.

באוכלוסיית המחקר להערכת בטיחות הטיפול, הכפלת ריכוז קריאטינין תועדה ב-35 מבין 3,032 חולים בקבוצת הפלסבו (1%) וב-41 מבין 3,031 חולים (1%) בקבוצת ההתערבות (יחס סיכון של 1.163, P=0.5127). שיעור החולים עם אירועים כלייתיים חריגים במחקר היה נמוך (1.6% מהחולים בקבוצת הפלסבו לעומת 1.6% מאלו בקבוצת ההתערבות) ולא זוהו הבדלים משמעותיים בין קבוצות הטיפול.

החוקרים מסכמים וכותבים כי הטיפול בליקסומיה מפחית התקדמות יחס אלבומין:קריאטינין בשתן בחולים עם מאקרו-אלבומינוריה ומלווה בסיכון מופחת להופעה חדשה של מאקרו-אלבומינוריה.

מתוך כנס ה-EASD

לידיעה במדסקייפ