מנתונים חדשים עולה כי הערכת חשיבות רבה מדי לקצב הפינוי הגלומורולארי המשוער עשויה להוביל בשוגג לשימוש לא-מספק בתרופות ממשפחת מעכבי ציר רנין-אנגיוטנסין לאחר אבחנה של אוטם שריר הלב בחולים עם מחלת כליות.

ממדגם שכלל למעלה מ-4,000 חולים ממאגר TRIUMPH עולה כי בנוכחות קצב פינוי גלומורולארי משוער נמוך יותר נרשמה ירידה בשיעור המרשמים לטיפול במעכבי RAS (Renin-Angiotensin System) בעת השחרור, ללא תלות במקטע הפליטה של החולים.

הן  מחלת כליות כרונית והן מחלת כליות מתונה נקשרו גם עם שימוש מופחת במעכבי RAS, בהעדר נזק כלייתי חד; ומחלת כליות כרונית קלה, מתונה וחמורה, נקשרה עם שימוש מופחת בתרופות אלו בנוכחות נזק כלייתי חד.

החוקרים מציינים כי התרופות הללו הוכחו כיעילות בחולים עם מחלת כליות, אך בניגוד להגיון הקליני הנ”ל, מהנתונים עולה כי היקף השימוש בתרופות ממשפחת מעכבי ציר רנין-אנגיוטנסין פוחת משמעותית ככל שמדובר במחלת כליות כרונית בשלב מתקדם יותר.

מדגם המחקר כלל 4,223 חולים (67% גברים, גיל ממוצע של 59 שנים), כאשר מחלת כליות חמורה הוגדרה בנוכחות קצב פינוי גלומורולארי משוער נמוך מ-30mL/min/1.73m2 (3.5%), מחלה מתונה הוגדרה בנוכחות קצב פינוי של 30-59 (19%) ומחלה קלה הוגדרה בנוכחות קצב פינוי של 60-89 (46.5%), כאשר קצב פינוי של 90 ומעלה שימש להגדרת קבוצת המשתתפים ללא מחלת כליות כרונית (29%). יתר החולים סבלו ממחלת כליות סופנית וטופלו בדיאליזה (2%).

נזק כלייתי חד הוגדר בנוכחות עליה של 0.3 מ”ג לד”ל בריכוז קריאטינין או עליה של 50% בריכוז קריאטינין ממצב הבסיס ועד לתום האשפוז (12.4% מכלל המשתתפים במחקר). החוקרים גם עקבו אחר מדדי מקטע הפליטה של החולים בעת השחרור.

כאמור, השימוש במעכבי RAS פחת משמעותית ככל שקצב הפינוי הגלומרולארי היה נמוך יותר (p<0.001), אך לא תוארה השפעה של מקטע פליטה ירוד על הקשר הנ”ל. בהעדר נזק כלייתי חד, החוקרים זיהו קשר בין מחלת כליות כרונית בדרגה חמורה ומתונה ובין שימוש מופחת משמעותית בתרופות ממשפחת מעכבי RAS: סיכון יחסי של 0.67 ו-0.94, בהתאמה. בנוכחות נזק כלייתי חד, החוקרים זיהו קשר בין מחלת כליות כרונית ובין שימוש מופחת בתרופות אלו: יחס סיכון של 0.84 עם מחלת כליות כרונית קלה, 0.78 עם מחלה בינונית ו-0.50 עם מחלת כליות כרונית חמורה.

החוקרים מוסיפים עוד כי זוהה קשר בין מקטע פליטה נמוך מ-40% ובין טיפול במעכבי RAS (סיכון יחסי של 1.11), ללא תלות בתפקוד הכלייתי.

לסיכום, מהממצאים עולה קשר בין מחלת כליות כרונית ונזק כלייתי חד ובין היקף המרשמים לטיפול במעכבי RAS בעת השחרור מבית החולים, אך הן בחולים עם נזק כלייתי והן באלו ללא נזק כלייתי חד, קיים קשר הדוק בין יותר קצב הפינוי הגלומרולארי המשוער מאשר מקטע הפליטה של חדר שמאל.

Am Heart J 2015

לידיעה במדסקייפ