תוצאותיו של מחקר שפורסם לאחרונה לא מוצאות יעילות במתן amnioinfusion (אינפוזיה של תמיסת מלח לתוך חלל השפיר) במקרים שבהם נצפים מים מקוניאליים סמיכים.

החוקרים מסבירים כי עד כה לא נקבע האם מתן amnioinfusion בנשים שבהן נצפים מים מקוניאליים סמיכים מפחית את הסיכון לתמותה של הילוד, את הסיכון להתפתחות תסמונת meconium aspiration מתונה או חמורה, או את שני הסיכונים.

במחקר רב-מרכזי שבו השתתפו 1998 נשים הרות שבהן הופיעו הצירים בשבוע ה-36 ומעלה להריון ונצפו בהן מים מקוניאליים סמיכים. הנשים סווגו על-פי הימצאותן או העדרן של האטות משתנות בקצב הלב של העובר ולאחר מכן חולקו באקראי לקבלת amnioinfusion או לקבלת טיפול סטנדרטי. מדד התוצאה העיקרי המורכב היה תמותה של הילוד, הופעת תסמונת meconium aspiration מתונה או חמורה, או שילוב של השניים.

תמותה של הילוד, התפתחות התסמונת, או שילוב של השניים הופיעו ב-44 ילודים (4.5% מהמקרים) בנשים שעברו amnioinfusion וב-35 ילודים (3.5% מהמקרים) בנשים שהשתייכו לקבוצת הביקורת (ערך RR של 1.26; עם 95%CI, 0.82-1.95).

5 מקרי תמותה של הילודים התרחשו בקבוצת ה- amnioinfusionו-5 מקרים התרחשו בקבוצת הביקורת. שיעור הניתוחים הקיסריים עמד על ערכים של 31.8% בקבוצת ה- amnioinfusion ושל 29.0% בקבוצת הביקורת (ערך RR של 1.10; עם 95%CI, 0.96-1.25).

החוקרים מסיקים כי בנשים הרות שבהן נצפו מים מקוניאליים סמיכים של מי השפיר לא מופחת הסיכון להתפתחות תסמונת meconium aspiration מתונה או חמורה, הסיכון לתמותת הילוד או להופעת הפרעות גדולות אחרות באם או בילוד בעקבות מתן amnioinfusion.

הערות העורך:

עדיין קיים ויכוח האם המים המקוניאליים הם הגורם לפגיעה ביילוד, או שמא סמן לפגיעה מוחית ביילוד. במידה ומסכימים לאפשרות השנייה הרי ברור שדילול המים המקוניאליים לא ישנה את הפרוגנוזה של היילודים הללו.

NEJM 353:909-917