מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך חודש ספטמבר בכתב העת The Lancet Neurology, עולות עדויות לתועלת של הטיפול הפומי החד יומי באובג’יו- Teriflunomide בחולים עם טרשת נפוצה מוקדמת.

ממחקרים שנערכו עם תרופות לטרשת נפוצה הניתנות בהזרקה, מצביעות על כך שטיפול מוקדם בחולים עם התקף קליני ראשון מעכב את התפתחות ההתקף הקליני השני, המהווה כבר אבחנה של טרשת נפוצה. היות ולעתים קשה לשכנע חולה לקבל טיפול בהזרקה אחרי התקף אחד בלבד, הרי שזמינותה של תרופה פומית יעילה, עשויה להציע חידוש בטיפול אובג’יו (טריפלונומיד) הינה טבליה הניטלת פעם ביום ומאושרת לטיפול בטרשת נפוצה התקפית. מטרת המחקר הייתה להעריך את יעילות ובטיחות Teriflunomide בחולים עם התקף קליני ראשון המרמז על טרשת נפוצה.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מתן פומי של Teriflunomide מאושר לטיפול בחולים עם טרשת נפוצה התקפית-הפוגתית. כעת הם ביקשו לבחון את היעילות והבטיחות של Teriflunomide בחולים עם אירוע קליני ראשון חשוד לטרשת נפוצה.

מדובר במחקר אקראי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, שכלל חולים בגילאי 18-55 שנים עם תסמנות קלינית מבודדת (CIS או Clinically Isolated Syndrome, שהוגדרה בנוכחות אירוע נוירולוגי אחד המתאים לפגיעה דה-מיילינטיבית, בתוך 90 ימים מההקצאה האקראית, ולפחות שני נגעים בבדיקת T2-weighted MRI בקוטר של 3 מ”מ ומעלה) מ-112 מרכזים ב-20 מדינות. המשתתפים חולקו באקראי (ביחס 1:1:1) לטיפול חד-יומי ב- Teriflunomide במינון 14 מ”ג, Teriflunomide במינון 7 מ”ג, או פלסבו, למשך עד 108 שבועות.

תוצא הסיום העיקרי היה הזמן עד להתקף הבא (אבנורמליות נוירולוגית חדשה במרווח של 30 ימים ומעלה מאירוע קליני קודם, שהופיעה במשך 24 שעות ומעלה בהעדר חום או זיהום ידוע), ששימשה כאירוע שהגדיר מעבר מתסמונת קלינית מבודדת (CIS) לטרשת נפוצה. תוצא הסיום המשני העיקרי היה הזמן עד להתקף או נגע חדש שעובר האדרה או נגע בהדמיית T2 בבדיקת MRI.

בתקופה שבין 13 בפברואר, 2008 ועד 22 באוגוסט, 2012, 618 חולים חולקו באקראי לטיפול ב- Teriflunomide במינון 14 מ”ג (216 חולים), Teriflunomide במינון 7 מ”ג (205 חולים) או פלסבו (197 חולים). שני חולים בכל אחת מקבוצות הטיפול ב- Teriflunomide לא קיבלו את תרופת המחקר, כך שהאוכלוסיה ששימשה לניתוח סטטיסטי לפי ניתוח מותאם לפי כוונה לטפל כללה 214 חולים בקבוצת הטיפול ב- Teriflunomide במינון 14 מ”ג, 203 חולים בקבוצת הטיפול ב- Teriflunomide במינון 7 מ”ג ו-197 חולים בקבוצת הפלסבו.

בהשוואה לפלסבו, הטיפול ב- Teriflunomide הפחית משמעותית את הסיכון להתקף עם Teriflunomide במינון 14 מ”ג (יחס סיכון של 0.574, P=0.0087: ירידה בסיכון של 43%) ועם Teriflunomide במינון 7 מ”ג (יחס סיכון של 0.628, p=0.0271). הטיפול ב- Teriflunomide הפחית את הסיכון להתקף או נגע חדש בבדיקת MRI בהשוואה לפלסבו עם טיפול במינון 14 מ”ג (יחס סיכון של 0.651, p=0.0003:ירידה בסיכון של  35%) ועם מינון של 7 מ”ג (יחס סיכון של 0.686, p=0.0020).

במהלך תקופת המחקר, שישה חולים שחולקו באקראי לקבוצ הפלסבו נטלו בטעות גם Teriflunomide בשלב כלשהו: ארבעה טופלו במינון 7 מ”ג ושניים טופלו במינון 14 מ”ג. לפיכך, אוכלוסיית המחקר ששימשה להערכת בטיחות הטיפול כללה 216 חולים שטופלו ב- Teriflunomide במינון 14 מ”ג, 207 חולים שטופלו ב- Teriflunomide במינון 7 מ”ג ו-191 חולים שטופלו בפלסבו.

אירועים חריגים שתועדו בלפחות 10% מהחולים בכל קבוצת טיפול ב- Teriflunomide ועם היארעות שהייתה גבוהה בלפחות 2% מזו שתועדה בקבוצת הפלסבו כללו עליה ברמות ALT (19% מהמטופלים ב Teriflunomide במינון 14 מ”ג, 17% מהמטופלים במינון 7 מ”ג ו-14% מהמטופלים בפלסבו), הידללות שיער (12% ו-6% לעומת 8%), שלשולים (11% ו-14% לעומת 6%), נימול (10% ו-5% לעומת 5%), זיהומים בדרכי הנשימה העליונות (9% ו-11% לעומת 14%).

האירועים החריגים החמורים הנפוצים ביותר כללו עליה ברמות ALT (2% בכל קבוצה).

מחקר  זה הוא המחקר הראשון המדווח על היתרונות של תרופה פומית אצל חולים עם טרשת נפוצה בשלב התחלתי. תוצאות מחקר זה, בנוסף לתוצאות המחקרים  TOWER וה-TEMSO, תומכות בהשפעתה החיובית של אובג’יו בקשת רחבה של חולים ודרגות שונות של המחלה: הן בחולים לאחר התקף ראשון, והן בחולים עם מחלה מתקדמת יותר.

.

המינון המשווק בארץ של אובג’יו הינו 14 מ”ג

Lancet Neurol 2014