מאת ד”ר בן פודה שקד

ממטה-אנליזה חדשה אשר פורסמה בגיליון מרץ של ירחון Archives of General Psychiatry עולה כי השמנת יתר ודיכאון קשורים זה לזה כך שכל אחד מהם מגביר את הסיכון להופעת האחר. החוקרים מצאו כי אנשים הסובלים מהשמנת יתר מצויים בסיכון מוגבר ב-55% לפתח דיכאון, ומאידך אנשים הסובלים מדיכאון מצויים בסיכון מוגבר ב-58% לפתח השמנת יתר עם הזמן.

לטענת החוקרים, תוצאותיהם אלו צריכות להניע קלינאים מתחומי המומחיות הרפואיים השונים לשתף פעולה במטרה למנוע דיכאון והשמנת יתר, שני מצבים אשר כל אחד מהם גורם לבעיות בריאותיות משמעותיות.

החוקרים מסבירים כי הצעד הראשון הינו לעשות את המיטב על פי העובדות הידועות עד כה, וכי פירוש הדבר הינו שפסיכיאטרים ינטרו את משקל מטופליהם וכי רופאים פנימאים או רופאי משפחה המטפלים באלו הסובלים מהשמנת יתר או מעודף משקל יבדקו את מצבם הנפשי על מנת לבחון שמא הם מפתחים הפרעת מצב רוח שניתנת על פי רוב לטיפול.

עבור המחקר הנוכחי, סקרו החוקרים את הספרות המקצועית בחיפוש אחר מחקרים שפורסמו בשפה האנגלית עד לחודש מרץ 2008. על מנת להיכלל במטה-אנליזה, היה על המחקרים להראות תקופת מעקב של שנה אחת לפחות, להתייחס למשקל הגוף על פי מדד מסת הגוף (BMI) ולפרט את האופן שבו אובחן בהם דיכאון. הניתוח הסופי של הנתונים כלל סך של 15 מחקרים.

כשביקשו החוקרים לבחון את הקשר בין עודף משקל (שהוגדר כ-BMI שבין 25 ו-29.99) או השמנת יתר (BMI של 30 ומעלה) ובין דיכאון, עשו שימוש בנתונים אודות 55,387 נבדקים. עבור בחינת הקשר ההפוך, נרשם סך של 7,196 לניתוח הנתונים. חלק מהמחקרים, הם מוסיפים, סיפקו מידע ארוך טווח בנוגע לקשר משני היבטיו.

החוקרים מציינים כי יחס הסיכויים (OR) הכולל עמד על 1.55 (95% CI = 1.22-1.98; p < 0.001) עבור שמונת המחקרים אשר בחנו את הקשר בין השמנת יתר בתחילת המעקב ובין דיכאון המופיע במהלכו.

ראוי לציין כי יחס הסיכויים שדווח במחקרים האמריקאיים נבדל מזה שדווח במחקרים האירופאיים (p = 0.05), עובדה המצביעה על כך שהקשר היה חזק יותר בקרב הנבדקים האמריקאיים. לדברי החוקרים, הסיבה לכך איננה ברורה, אולם על פי ה-World Health Organization (WHO), מדד מסת הגוף (BMI) הממוצע במבוגרים הינו גבוה יותר בארצות הברית בהשוואה לאירופה. באם אכן ה-BMI הממוצע הינו גבוה יותר בארה”ב, ו-BMI גבוה יותר משמעותו סיכון גבוה יותר לדיכאון, מציעים החוקרים, הרי שיתכן וזהו ההסבר לממצא האמור.

הבדל מובהק נוסף נצפה בין יחס הסיכויים להתפתחות דיכאון כאבחנה קלינית ובין התפתחותו על פי תסמיני דיכאון (p = 0.05), ממצא המצביע על כך שההשפעה של הקשר הינה רבה יותר כשמעריכים דיכאון באמצעות ראיון קליני אבחנתי במקום רשימת תסמינים בדיווח עצמי.

באשר לקשר ההפוך- דיכאון אשר בעקבותיו עלולה להתפתח השמנת יתר- נמצא כי יחס הסיכויים הכולל של תשעת המחקרים שבחנו את ההשפעות של דיכאון על השמנת יתר עמד על 1.58 (95% CI = 1.33-1.87; p < 0.001). ניתוח של תת-קבוצות של הנתונים לא הראה הבדלים מובהקים בהקשר זה.

מאידך, יחס הסיכויים הכולל לעודף משקל בעקבות חשיפה לדיכאון עמד על 1.20 (95% CI = 0.87-1.66; p = 0.26). כאן, ניתוח הנתונים על פי תת-קבוצות העלה כי קשר זה הולך ומתחזק ככל שנמשך המעקב זמן רב יותר. לטענת החוקרים, הקשר החזק יותר שנצפה בין דיכאון והשמנת יתר לעומת זה שנצפה בין דיכאון ועודף משקל מציע כי ישנו מרכיב של ‘מנה-תגובה’ לקשר זה.

החוקרים טוענים כי מידע חדש זה מציע כי על הקלינאים לנטר בצורה שגרתית את המשקל של המטופלים הסובלים מדיכאון, דבר שקל לדבריהם לעשותו. עבור חולה המצוי על גבול עודף המשקל או השמנת היתר, יתכן לטענתם כי קיימת התערבות מועילה כלשהי, כמו למשל הפנייתו לאנשי מקצוע המתמחים בתזונה, לרופא פנימי או לרופא משפחה. הדבר עשוי לסייע לחולה להיות בשליטה, ואולי למנוע עלייה במשקל באמצעות שינויי אורח חיים או שינויים תזונתיים.

על אף שמחקרים קודמים מציעים כי הקשר בין דיכאון ומשקל עודף קיים רק בקרב נשים, המחקר הנוכחי מראה לדברי החוקרים כי אין הדבר כך, וכי הקשר קיים גם בקרב גברים. לטענתם, יתכן ומשך המעקב הארוך יחסית של המחקרים שנכללו במטה-אנליזה זו הינו הסבר אפשרי לכך. הם מסבירים כי בפרק זמן קצר, ההבדלים הבין-מיניים ברמות ההורמונים השונים עשויים להסביר מדוע נשים נוטות יותר לפתח עודף משקל או השמנת יתר, אולם עם הזמן יתכן ומעורבים בדבר מנגנונים נוספים. יתכן וזהו ההסבר לכך שבסופו של דבר הסיכון לפתח השמנת יתר או עודף משקל (בקרב חולים מדוכאים) קיים בשני המינים, הם מציעים.

החוקרים מוסיפים כי סביר להניח כי הקשר בין דיכאון ובין השמנת יתר הינו מולטי-פקטוריאלי, ומערב יותר ממנגנון אחד- ביולוגי, פסיכולוגי או שניהם גם יחד. בין המנגנונים הביולוגיים המעורבים מזכירים החוקרים את מנגנון הדלקת (הקשורה הן לדיכאון והן להשמנת יתר), את ציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל (הקשור אף הוא לשני המצבים) ו/או את תנגודת לאינסולין (השמנת יתר מגבירה את הסיכון לסוכרת ולתנגודת לאינסולין, העלולות לגרום לשינויים במוח ולהגביר את הסיכון לדיכאון).

בכל הנוגע למנגנונים פסיכולוגיים העשויים להיות מעורבים בקשר זה, מציעים החוקרים בין היתר את זה הקשור בדגש שניתן בחברה המערבית על רזון, כשעלייה במשקל תורמת לירידה בביטחון העצמי, דבר המהווה בפני עצמו גורם סיכון להתפתחות של דיכאון.

החוקרים מבהירים כי אופי הקשר בין השמנת יתר ובין דיכאון עשוי להיות שונה מאדם לאדם. עבור האחד, יתכן ומדובר לטענתם במנגנון ביולוגי פגום כלשהו, בעוד שבזולתו יתכן ותחושת הערך העצמי ירודה, ואם הוא סובל מהשמנת יתר הדבר עלול להיות משום הדחיפה האחרונה לקראת דיכאון.

מאידך, יתכן ויש צורך הן במרכיבים של המנגנונים הביולוגיים והן באלו של המנגנונים הפסיכולוגיים לשם יצירת הקשר בין השמנת יתר ודיכאון. כך למשל, יתכן ואדם המפתח עודף משקל או השמנת יתר בשל גורמים ביולוגיים אולם ביטחונו העצמי גבוה והינו שבע רצון מגופו, לא יפתח דיכאון.

מנגנון נוסף העשוי למלא תפקיד בקשר זה הינו לדברי החוקרים נושא הגנים, העלולים להגביר את הפגיעות לדיכאון. הם משערים כי עבור אדם עם תחושת ערך עצמי טובה ועודף משקל או השמנת יתר אולם ללא נטייה (גנטית) לדיכאון, הסיכויים לפתח דיכאון בסופו של דבר עשויים להיות נמוכים יותר.

גורמים נוספים אותם מזכירים החוקרים בהקשר זה כוללים הרגלי אורח חיים שאינם בריאים, כגון חוסר פעילות גופנית ותזונה לקויה, וכן השימוש בתרופות נוגדות דיכאון, אשר עלולים כולם להוביל לעלייה במשקל. לטענתם, יש צורך במחקר נוסף בתחום במטרה לבחון גורמים כגון התפקיד האפשרי שממלאים מאפייני הדיכאון, שימוש בתרופות, פעילות גופנית והרגלים תזונתיים.

מומחית בתחום, אשר עמדה בעבר בראש ה-American Psychiatric Association ואשר נתבקשה להגיב לפרסום הדברים, טוענת כי המחקר הנוכחי הינו דוגמא מצוינת לשימוש בגישת המטה-אנליזה בנוגע לשתי סוגיות משמעותיות של בריאות הציבור- דיכאון והשמנת יתר. עם זאת, היא מזכירה מספר מגבלות של העבודה, ובהם העובדה כי נכללו רק מחקרים שנערכו בקרב נבדקים מבוגרים, בעוד שידוע לדבריה כי רבות מבעיות אלו מופיעות מוקדם הרבה יותר, וכבר בגילאי הילדות. בנוסף, לא נכללה במחקר התייחסות לגורמים חשובים כגון שינה והפרעות שינה הקשורות לדיכאון ולהשמנת יתר, ולא נכללו בו חולים עם סוכרת או מחלות קרדיווסקולאריות. כמו כן, מציינת המומחית כי לא דווח אודות תרופות אותן נטלו הנבדקים ואשר יתכן ומשפיעות על מצב הרוח ועל השמנת יתר. לבסוף, סוגיות נוספות שלא זכו לדבריה להתייחסות כוללות הפרעה ביפולרית, צריכת אלכוהול וסמים, סוגיות סוציו אקונומיות וביטוח רפואי.

Arch Gen Psychiatry. 2010;67:220-229

לידיעה במדסקייפ