מאת ד”ר אלינור מוסרי-בריסקין

מדדי חומרת התסמונת המטבולית עולים במהירות לפני ובזמן המנופאוזה, ומתאזנים בשנה הראשונה לאחר המנופאוזה. כך על פי אנליזה מתוך המחקר Atherosclerosis Risk in Communities, אשר פורסם ב-3 באוגוסט ב Journal of the American Heart Association.

מידת הסיכון הקרדיווסקולרי חושב על בסיס מרכיבי התסמונת המטבולית היקף מותניים, טריגליצרידים, HDL, לחץ דם סיסטולי וגלוקוז בצום.

החוקרים ביצעו אנליזה על 1,500 מטופלות ממחקר ה ARIC, בגילאים 45-60, וללא סכרת או מחלה כלילית ברקע, אשר הצטרפו למחקר ARIC בין 1987-1989, ואשר עברו משלב אחד לאחר סביב המנופאוזה במהלך 9 שנים. הגיל הממוצע היה 49. 67% היו פרה-מנופאוזליות, 33% היו פרי-מנופאוזליות.

במהלך המחקר, 15% מהנשים עברו ממצב של פרה-מנפאוזה לפרי-מנופאוזה. 33% עברו מפרי-מנופאוזה לפוסט-מנופאוזה. 52% עברו מפרה-מנופאוזה לפוסט-מנופאוזה. ערכים אלו היו דומים בין נשים לבנות לנשים אפרו-אמריקאיות.

ככלל, דרגות חומרת התסמונת המטבולית עלו במעבר מפרי-מנופאוזה למנופאוזה, ובהמשך, במהלך השנה הראשונה לאל-וסת העליה התמתנה.

העליה במדדי התסמונת המטבולית היתה ניכרת יותר בקרב נשים אפרו-אמריקאיות. עליה בערכי הגלוקוז בצום היתה מהירה יותר (P<0.001) בקרב אוכלוסיה זו. לאחר המנופאוזה, העליה בהיקף המותניים בקרוב נשים אפרו-אמריקאיות היתה דוקא איטית יותר (p<0.01), כך גם לגבי עליה ברמת השומנים בדם (p<0.05) ולגבי ירידה ברמת HDL.

לסיכום, ההחמרה במדדי התסמונת המטבולית היא המשמעותית ביותר לפני ובתחילת תקופת האל-וסת, ופוחתת בתקופה שלאחריה. 

מחקרים נוספים והתערבותיים נדרשים על מנת להבין אם התערבות בזמן הפרי-מנופאוזה – בזמן בו הסיכון הוא המשמעותי ביותר, יכולה להפחית את תופעות התסמונת המטבולית ולהפחית את הסיכון הקרדיווסקולרי, והאם יש משמעות קלינית וטיפולית לממצא זה.

לידיעה במדסקייפ