במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Psychiatry מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר חדש, מהם עולה כי בנשים עם דיכאון קודם סביב מנופאוזה, שהגיב בעבר לטיפול הורמונאלי, הישנות תסמיני דיכאון בעקבות הפסקת טיפול הורמונאלי מעידה כי שינויים בהפרשת אסטרדיול מהשחולות עשויים להשפיע על ההתנהגות של נשים רגישות.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי תקופת בתר-מנופאוזה מלווה בסיכון מוגבר להופעה חדשה או הישנות דיכאון. תקופה זו מקבילה לירידה בתפקוד השחלתי ומכאן עלתה ההשערה כי “גמילה” פיזיולוגית מאסטרדיול עשויה לעמוד בבסיס הופעת דיכאון בתקופה זו. זהו המחקר הראשון להערכה שיטתית של תיאוריית גמילה מאסטרוגן בכל הנוגע לדיכאון סביב מנופאוזה.
המחקר כלל תחילה טיפול בתווית-פתוחה באסטרדיול ולאחר מכן שלב אקראי, מבוקר-פלסבו, כפל-סמיות להערכת המשך טיפול באסטרדיול. ניתוח לפי כוונה לטיפול בוצע בין אוקטובר 2003 ועד יולי 2012. מדגם המחקר כלל נשים אסימפטומטיות לאחר-מנופאוזה עם היסטוריה של דיכאון קודם סביב מנופאוזה שהגיב לטיפול הורמונאלי (26 נשים) ונשים אסימפטומטיות לאחר-מנופאוזה ללא היסטוריה של דיכאון (30 נשים), תואמות בגיל, מדד מסת גוף ומצב פוריות, ששימשו כביקורות.
לאחר שלוש שבועות טיפול במדבקת אסטרדיול (100 מיקרוגרם ליום), המשתתפות חולקו באקראי להמשך טיפול באסטרדיול (100 מיקרוגרם, 27 משתתפות) או מדבקות פלסבו תואמות (29 משתתפות) למשך שלושה שבועות נוספים.
מהנתונים עולה כי אף אחת מהנשים לא דיווחה על תסמיני דיכאון במהלך טיפול בתווית-פתוחה באסטרדיול. בנשים עם היסטוריה של דיכאון סביב מנופאוזה שחצו מטיפול באסטרדיול לפלסבו תועדה עליה משמעותית בחומרת תסמיני דיכאון לפי מדד Center for Epidemiologic Studies-Depression Scale ומדד Hamilton Depression Rating Scale (עליה מאסטרדיול (2.4 ו-3.0) לפלסבו (8.8 ו-6.6), בהתאמה). כל נשים עם היסטוריה של דיכאון סביב מנופאוזה שהמשיכו בטיפול באסטרדיול וכל הנשים בקבוצת הביקורת נותרו אסימפטומטיות. בנשים בשתי הקבוצות תועדו מדדי חומרה דומים של גלי חום ורמות דומות של אסטרדיול בדם במהלך הטיפול בפלסבו.
החוקרים מסכמים וכותבים כי יש להזהיר נשים עם היסטוריה של דיכאון סביב מנופאוזה מפני הישנות דיכאון בעקבות הפסקת טיפול הורמונאלי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!