מתוצאות מחקר חדש, אשר פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine, עולה כי בקרב חולים עם אירוע מוחי חד לאחר שחלפו 6-24 שעות מהופעת התסמינים ועם חוסר התאמה בין החסר הנוירולוגי הקליני ובין האוטם המוחי, תוצאות מוגבלות לאחר 90 ימים היו טובות יותר עם תרומבקטומי בשילוב עם טיפול סטנדרטי, בהשוואה לטיפול סטנדרטי בלבד.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי ההשפעה של תרומבוקטומי אנדווסקולארי שבוצע לאחר למעלה משש שעות מהופעת אירוע מוחי איסכמי אינה-ברורה. בחולים עם חסר קליני החמור באופן לא-פרופורציונאלי לנפח האוטם תתכן תועלת לתרומבוקטומי מאוחרת.

מדגם המחקר כלל חולים עם חסימה של עורק התרדמה הפנימי בחלקו התוך-גולגולתי, או של עורק ה-MCA (Middle Cerebral Artery) בחלקו הפרוקסימאלי, לאחר שחלפו 6-24 שעות מהופעת תסמיני אירוע מוחי ועם עדות לחוסר התאמה בין חומרת החסר הקליני ובין נפח האוטם, עם הגדרת חוסר התאמה לפי גיל החולים (מתחת לגיל 80 או בגיל 80 ומעלה). החולים חולקו באקראי לתרומבקטומי עם טיפול סטנדרטי (קבוצת התערבות) או לטיפול סטנדרטי בלבד (קבוצת ביקורת).

תוצאי הסיום העיקריים המשולבים כללו את המדד הממוצע למוגבלות לפי סולם Modified Rankin Scale ושיעור עצמאות תפקודית לאחר 90 ימים.

החוקרים גייסו למחקר 206 חולים; 107 חולקו לקבוצת ההתערבות ו-99 לקבוצת הביקורת. לאחר 31 חודשים, הגיוס למחקר הופסק בעקבות תוצאות ניתוח הביניים של המחקר.

מהתוצאות עלה כי מדד Utility-Weighted Modified Rankin Scale לאחר 90 ימים עמד על 5.5 נקודות בקבוצת ההתערבות, בהשוואה ל-3.4 נקודות בקבוצת הביקורת ושיעור העצמאות התפקודית לאחר 90 ימים עמד על 49% בקבוצת ההתערבות, בהשוואה ל-13% בקבוצת הביקורת.

שיעור הדימומים התוך-גולגולתיים התסמינים לא היה שונה משמעותית בין שתי הקבוצות (6% בקבוצת ההתערבות ו-3% בקבוצת הביקורת), וכך גם היה בהערכת שיעורי התמותה לאחר 90 ימים (19% לעומת 18%, בהתאמה).

N Engl J Med 2018; 378:11-21