מחקר שפורסם לאחרונה ב-LANCET שבחן את ההבדל בחשיפה לקרינה מיננת בין צינתור טרנסרדיאלי בהשוואה לטרנספמוראלי מדווח על כך שקיימת עלייה קטנה אך מובהקת ברמת הקרינה בצינתור הטרנסרדיאלי. עם זאת, לאור העובדה שההבדל בקרינה הצטמצם ע”פ זמן החוקרים סבורים שמבחינת משמעות קלינית ההבדל בחשיפה לקרינה אינו עולה על היתרונות הקליניים שיש לצינתור טרנסרדיאלי.
ברקע מסבירים החוקרים כי גישה טרנסרדיאלית של צינתור כלילי מתבטאת בפחות דימומים וסיבוכים ווסקולריים בהשוואה לצינתור בגישה טרנספמוראלית . עם זאת, העלייה בחשיפה לקרינה הקשורה עם גישה טרנסרדיאלית היא חיסרון אפשרי לשיטה זו, ולא ברור אם חיסרון זה עולה על היתרונת הקליניים שלה. מטרת החוקרים הייתה להשוות את החשיפה לקרינה בין 2 הגישות הן במסגרת צינתור איבחוני והן כהתערבות מילעורית כלילית (PCI ).
החוקרים ביצעו סקירה שיטתית ומטה-אנליזה של הספרות הרפואית תוך שהם מתמקדים ביעד המחקר המרכזי של זמן חשיפה לקרינה תוך בחינת ההבדלים על פני התקופה שנסקרה (מ-1989 ועד 2014) .
החוקרים מדווחים כי מבין 1,252 הדיווחים שנאספו למטה-אנליזה נכללו 19,238 מטופלים. יעד המחקר המרכזי הראה שגישה טרנסרדיאלית הייתה קשורה עם עלייה קטנה אך מובהקת במשך זמו החשיפה הן לצינתור אבחנתי והן לטיפולי: הבדל של 1.04 דקות, (בטווח 0.82-1.24, p<0·0001) לצינתור אבחנתי, ושל 1.15 דקות (בטווח 0.96-1.33 , p<0·0001) לצינתור טיפולי , ביו שתי הגישות.
בהתאמה הייתה גם עלייה בכמות הקרינה לה נחשפו המטופלים: 1.72 Gy.cm לצינתור אבחנתי ו-0.55 Gy.cm לצינתור טיפולי.
מטה-רגרסיה הראתה שההבדל הכולל של זמן החשיפה בין שתי הפרוצדורות פחת באופן מובהק ב-75% לאורך תקופת המעקב של 20 השנה האחרונות, מ-2 דקות ב-1996 ועד 30 שניות ב-2014.
מסקנת החוקרים היא כי קיימת אכן עלייה קטנה אך מובהקת בחשיפה לקרינה בגישה הטרנסרדיאלית בהשוואה לטרנספמוראלית, הן לצינתור אבחנתי והן לצינתור טיפולי. ואולם, בשל ההבדל הקטו יחסית. והעובדה שלאורך השנים הפער הצטמצם , לדעתם מבחינה קלינית הנזק הבריאותי הנובע מכך אינו עולה על התועלות שיש לצינתור הטרנסרדיאלי על הטרנספמוראלי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!