מנתונים שפורסמו בכתב העת JAMA Cardiology עולה כי כמעט תשעה מכל עשרה חולים לאחר השתלת דפיברילטור, שהתאים גם לטיפול CRT (Cardiac Resynchronization Therapy) אכן קיבל את הטיפול הנ”ל במדגם ארצי של חולים בארצות הברית שטופלו בין השנים 2010-2014. עם זאת, שיעורי הטיפול השתנו באופן נרחב לפי בתי חולים, בטווח שנע בין טיפול ב-CRT-D בכל החולים המתאימים ועד טיפול ב-27% מהחולים המתאימים בלבד.
הסיכוי לשימוש ב-CRT היה הרבה יותר גבוה כאשר הרופא המטפל היה מוסמך או מתמחה באלקטרופיזולוגיה לבבית, במקום מנתח, וכאשר החולה החזיק בביטוח רפואי פרטי במקום ביטוח לא-פרטי.
למרות שתוספת CRT לדפיברילטור מלווה בסיכון נוסף, היקף הסיכון קטן ביחס לסיכון על-רקע כל השתלת התקן. לכן, סביר יותר כי הבדלים בשימוש ב-CRT-D משקפים יותר פערי יעד בטיפול מאשר הבדלים בהעדפות המטופלים.
החוקרים בחנו את הנתונים אודות 71,662 חולים ב-1,428 בתי חולים ברחבי ארצות הברית, לאחר השתלת דפיבילטור, עם התוויה בדרגה I או IIa ל-CRT. בסיכומו של דבר, ב-63,506 (88.6%) הושתל CRT-D.
חציון השימוש ב-CRT-D בחולים מתאימים עמד על 79.9%, כאשר הטווח נע בי 26.7% ועד 100% בבתי חולים שונים. יחס הסיכויים לשימוש ב-CRT-D עמד על 0.32 בקרב מנתחים לעומת אלקטרופיזיולוגים ועל 1.01 לכל עליה של 10 מקרים בנפח השתלות התקנים אלו. בהשוואה לחולים עם אי-ספיקת לב וסיווג NYHA של 2, יחס הסיכויים עמד על 3.62 בחולים עם סיווג NYHA של 3 ועל 4.12 באלו בסיווג 4.
בניתוח מתוקן החוקרים זיהו מספר מאפיינים הקשורים בסיכוי מופחת להשתלת CRT-D, כולל מוצא אפריקאי-אמריקאי (יחס סיכויים של 0.77 בהשוואה ללבנים) וכיסוי ביטוחי ע”י מדיקייר (יחס סיכויים של 0.90) או מדיקייד (יחס סיכויים של 0.73) בהשוואה לביטוח פרטי.
החוקרים זיהו גם מאפיינים קליניים ואלקטרוקרדיוגרפיים שנקשרו עם סיכוי מופחת להשתלת CRT-D, כולל פרפור/רפרוף פרוזדורים, מחלת לב איסכמית, מחלה צרברווסקולארית וסוכרת.
בניתוח דומה, מספר המיטות בבית החולים ואם מדובר היה בבית חולים אוניברסיטאי או לאו לא השפיעו משמעותית על היקף השימוש ב-CRT-D.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!