לצורך כך החוקרים בחנו תוצאות לאורך 30 יום על פי משך הדחייה של ביצוע ה-PCI (כאמור P-RD) מבתי חולים שגייסו מעל 10 מטופלים אקראיים. הניתוח בוצע ע”פ שתי רמות דחייה: פחות מ-55 דקות, בין 55-97 דקות ומעל 97 דקות.

היעד המשולב שכלל מוות/אי ספיקת לב/שוק קרדיוגני/אוטם שריר הלב התקבל בקרב 10.6% מקבוצת ה-PI בהשוואה ל-10.3% בקבוצה של P-RD מתחת ל-55 דקות, ללא הבדל מובהק.

בקבוצת ה-P-RD של בין 55-97 דקות, שיעור המגיעים ליעד המשולב בקבוצת ה-PI היה 13.9% לעומת 17.9% בקבוצת ה-P-PCI , וההבדל היה מובהק סטטיסטי.

בקבוצות עם P-RD מעל 97 דקות שיעור ההגעה ליעד המשולב בקבוצת ה-PI היה 13.5% לעומת 16.2%, וההבדל היה מובהק.

כלומר, בעוד שלא הייתה הרעה בתוצאות בקבוצת ה-PI לאורך כל טווח ה-P-RD, הרי שבקבוצת ה-P-PCI הייתה נטייה להרעה ככל שמשך ה-P-RD היה ארוך יותר (עם p=0.038 לנטייה) .

ניתוח ה-P-RD הראה באופן עקבי שעבור כל 10 דקות דחייה הייתה נטייה גוברת לטובת תועלת עדיפה עבור המטופלים בקבוצת ה-PI (עם p=0.073 לאינטרקציה) .

מסקנת החוקרים היא שככל שה-P-RD מתארך מעבר לזמנים המוגדרים בהנחיות, תוצאות גישת ה-PI הופכות להיות עדיפות על פני הגישה המקובלת של P-PCI . לדעת החוקרים, בנסיבות כאלה, גישת ה-PI עשויה לאפשר חלופה לפתיחת עורק (רה-פרפוזיה) . לדעת החוקרים, חריגה בזמן למתן P-PCI צריכה להישקל כאשר מעריכים את האסטרטגיות הטיפוליות לביצוע רה-פרפוזיה.

Heartdoi:10.1136/heartjnl-2014-306686

הערת המערכת: באחד הכנסים הקרדיולוגים לפני מס’ שנים הציע אחד הקרדיולוגים לשקול מתן טיפול PI במידה ואמבולנס עם מטופל STEMI תקוע בפקק וצפויה דחייה משמעותית במועד ה-PCI . משום מה נראה היה שהגישה המוצעת הזאת לא זכתה לתגובות חיוביות בדיון שהתקיים. מימצאי המחקר הזה עשויים אולי להביא לשקול מחדש  גישה זו.