אחד הממצאים המעניינים העולים ממעקב ארוך-טווח של מחקרים קליניים להערכת דנרבציה כלייתית לטיפול ביתר לחץ דם חמור, עמיד לטיפול נוגע לכך שבחלק מהמטופלים שלכאורה אינם מגיבים תחילה לטיפול, ניתן לראות לאחר מספר חודשים ירידה בלחץ הדם, בעקבות זאת, מומחים קבעו כי מדובר בחולים המגיבים לאט ולא מדובר בחולים שאינם מגיבים לטיפול.

באחת הסדרות שהוצגו בכנס המדעי מטעם ה-American College of Cardiology לשנת 2012, ד”ר פול סובוטקה מאוניברסיטת אוהיו ושותפיו דיווחו כי בקרב 45 חולים שלא הציגו תגובה מיידית לאחר דנרבציה כלייתית במחקר Symplicity HTN-1, 58% הגיבו לטיפול (תגובה הוגדרה כירידה של 10 מ”מ כספית ומעלה בלחץ הדם הסיסטולי) שלושה חודשים לאחר הפרוצדורה, 64% הגיבו לאחר שנה אחת, 82% הגיבו לאחר שנתיים ו-100% הגיבו לאחר שלוש שנים.

ד”ר סובוטקה דיווח על תוצאות נוספות בעקבות מעקב בן שלוש שנים אחר המשתתפים במחקר Symplicity HTN-1: ההשפעה של דנרבציה כלייתית היא משמעותית, מושכת ועקבית בקבוצות חולים שונות, כולל קשישים בהם נראה כי הטיפול יעיל במיוחד ובאלו עם סוכרת וחולים עם הפרעה בתפקוד הכלייתי. נראה כי אין סוגיות מג’וריות הנוגעות לבטיחות ההתערבות.

בינתיים, ד”ר מורי אסלר ממלבורן, אוסטרליה, ושותפיו, דיווחו על נתונים לאחר שנה אחת ממחקר Symplicity HTN-2; התוצאות לאחר שישה חודשים פורסמו ראשית בכנס ה-AHA לשנת 2010.

עם זאת, אחד הממצאים הבולטים הינו ההשפעה הפחותה של דנרבציה כלייתית על מדידות אמבולטוריות של לחץ דם במהלך 24 שעות (ABPM או Ambulatory Blood Pressure Measurement). ABPM לא נבדק באופן עקבי במחקרי Symplicity HTN-1 ו-Symplicity HTN-2, אך מספר מרכזים באירופה דיווחו על מדדים אלו בכנס הנוכחי, עם תוצאות מעורבות.

ד”ר אקסל באוור מגרמניה דיווח על תוצאות ABPM לאחר דנרבציה כלייתית בסדרה קטנה של חולים במרכז הרפואי בו הוא עובד, והסביר כי זוהתה קורלציה ברורה בין השפעות של מדידות לחץ דם במרפאה וניטור אמבולטורי של לחץ הדם במהלך 24 שעות, ההשפעות של דנרבציה כלייתית היו הרבה פחות בולטות כאשר ההערכה התבססה על ABPM; ולמעשה, הם מצאו רק משמעות גבולית להתערבות על מדדי ABPM.

ד”ר מיכאיל ווסקויל מאוטרכט, הולנד, שדיווח על 28 חולים שטופלו בפרוצדורה במרכז הרפואי שלו, גם לא הצליח להדגים השפעה משמעותית של דנרבציה כלייתית על מדדי ABPM. ובדיווח נפרד באשר לניסיון הראשוני עם טכניקה זו, ד”ר דארן מילוטה ושותפיו מצרפת מצאו כי ההשפעה של דנרבציה כלייתית על ABPM היא פחות דרמטית מההשפעה על לחץ הדם במרפאה.

ד”ר אסלר דיווח על התוצאות אודות 35 חולים שחצו מקבוצת ביקורת לקבוצת התערבות (דנרבציה כלייתית) במחקר Symplicity HTN-2.

מהשוואת תוצאות לחץ הדם לאחר שישה חודשים בקבוצות דנרבציה מוקדמת ומאוחרת עולה כי למרות שבחולים שלא טופלו עד שישה חודשים לתוך המחקר נרשמה ירידה משמעותית בלחץ הדם במרפאה (ירידה ממוצעת של 24/8 מ”מ כספית), התוצאה לא הייתה טובה באותה מידה.

כמו כן, זוהו סוגיות בטיחותיות רבות. מקרה אחד של דיסקציה כלייתית במהלך הפרוצדורה טופל בהצלחה עם הכנסת תומכן לאזור. חולה אחד פיתח תת לחץ דם חמור שדרש אשפוז, אך התוצאה בטווח הארוך הייתה טובה והחולה הוגדר בסופו של דבר עם תגובה טובה לטיפול. חולה נוסף בקבוצת הביקורת המקורית (דנרבציה מאוחרת) סבל ממספר אירועים של יתר לחץ דם חמור ונזקק לאשפוז, למרבה המזל ללא קטסטרופה. אך ממצאים אלו מעידים על עלות מסוימת בעקבות דחיית טיפול דנרבציה.

כעת יש נתוני מעקב עד שנה אחת, עם נתונים לאחר שלוש שנות מעקב עליהם דיווח ד”ר סובוטקה, המעידים כי הפרוצדורה בטוחה ובעלת השפעה ארוכת-טווח.

ד”ר ווסקויל מצא כי שיעור גבוה יותר של חולים הוגדרו כלא-מגיבים לדנרבציה כלייתית (5/28) בהשוואה לנתוני Symplicity, גם לאחר שקבעו כיעד את לחץ הדם במרפאה. הממצא העיקרי הוא כי ייתכן ושיעור החולים שאינם מגיבים לטיפול בעולם האמיתי הוא גבוה יותר. למרות הנתונים שהציג ד”ר סובוטקה, רק הזמן יגיד אם מדובר בחולים עם תגובה איטית לטיפול, בניגוד לחולים שאינם מגיבים לטיפול.

במהלך הכנס עלו השערות רבות באשר לסיבה בגינה אין עדות לתגובה מיידית לדנרבציה כלייתית, אך חלה ירידה מאוחרת בלחץ הדם.

מתוך הכנס המדעי מטעם ה-American College of Cardiology

לידיעה במדסקייפ