מספר הנשים בגילאי 45-60 שנים תחת טיפול כנגד HIV בארצות הברית עלה בשיעור של פי חמש בין 2006 עד 2016, מגמה אשר נובעת ככל הנראה משיפור באבחנה ובטיפול, אשר הובילו להארכת תוחלת החיים של נשים עם HIV. עם זאת, אין נתונים רבים ממחקרים אודות מנופאוזה בנשים עם HIV ורופאים רבים אינם חשים בטוחים לטפל במנופאוזה באוכלוסיה זו.

סקר שפורסם בשנת 2017 מצא כי 97% מהרופאים הראשונים אשר השיבו לסקר דיווחו כי חשו בטחון בטיפול במנופאוזה באופן כללי, אך שיעור זה צנח ל-47% כאשר היה מדובר בנשים עם HIV.

דיווחים אנקדוטאליים מרופאים ראשוניים מעידים כי הם אינם חשים בטוחים בניהול אינטראקציות בין-תרופתיות עם תכשירים אנטי-רטרוויראלים ואינם חשים כי יש להם ידע מספק אודות הסיכונים של טיפול הורמונאלי חליפי בנשים עם HIV. בפועל, טיפול הורמונאלי חליפי אינו שונה מזה הניתן לנשים ללא HIV, לכן מדובר רק בהדרכה של הרופאים. תחושת חוסר הביטחון הנ”ל בטיפול באוכלוסיה זו הובילה לכך שהנשים מופנות בין מומחים ובין הרופאים הראשוניים.

מחקר Positive Transitions Through the Menopause (PRIME) כלל 869 נשים לפני-מנופאוזה, סביב-מנופאוזה ולאחר-מנופאוזה, עם אבחנה של HIV בבריטניה ומצא כי 78% מהמשתתפות דיווחו על בעיות פסיכולוגיות במהלך מנופאוזה, כולל דיכאון, חרדה, אי-שקט ותשישות. מהמחקר עלה עוד כי כמחצית מהנשים דיווחו כי לא היה להן די מידע אודות מנופאוזה.

תסמינים פסיכולוגיים ווזומוטוריים (בעיקר גלי חום) על-רקע מנופאוזה מהווים מטרד משמעותי יותר בנשים עם HIV, בהשוואה לאלו ללא הזיהום הנגיפי וכן קיים סיכון מוגבר לאוסטיאופורוזיס, שברים ואירועים קרדיווסקולאריים.

מומחים טוענים כי המודל הטוב ביותר בטיפול בנשים עם HIV הוא זה המבוסס על גישה הוליסטית, עם מרפאות המשלבות טיפול גניקולוגי ומומחים לטיפול ב-HIV, כך שניתן לנהל את תסמיני מנופאוזה במרכזים אלו.

מתוך כנס ה-European AIDS Conference

לידיעה במדסקייפ