מניתוח נתונים אודות קרוב ל-60,000 חולים עם תרומבואמבוליזם ורידי עולה כי בשלושת החודשים הראשונים לטיפול, מתן נוגדי-קרישה פומיים חדשים במבוגרים אינו מלווה בסיכון מוגבר לדימומים מג’וריים או תמותה מכל-סיבה, בהשוואה לטיפול בקומדין.
במסגרת המחקר בחנו החוקרים את קודי האבחנה של חולים שאושפזו בבתי חולים ונתוני מרשם טיפול תרופתי משישה מחוזות בקנדה וארצות הברית. הם התמקדו בחולים עם אבחנה חדשה של תרומבואמבוליזם ורידי, שהוגדרה בנוכחות קוד אבחנה זה בתוך 30 ימים לפני מועד המרשם הראשון לטיפול בקומדין או אחד מנוגדי הקרישה הפומיים החדשים.
לכל חולה שקיבלו אחת מהתרופות החדשות התאימו החוקרים עד חמישה חולים שטופלו בקומדין, על-בסיס גיל, מין, תאריך תחילת מעקב ומדד המשקף את הסבירות לטיפול באחת מהתרופות החדשות.
מדגם המחקר כלל 12,489 חולים שנטלו אחד מנוגדי הקרישה הפומיים החדשים, מהם 95% טופלו ב-Rivaroxaban (קסרלטו), ו-47,036 חולים שטופלו בקומדין.
מהתוצאות עלה כי 1,967 חולים (3.3%) אובחנו עם דימום מג’ורי ו-1,029 חולים (1.7%) הלכו לעולמם במעקב מעקב ממוצע של 85.2 ימים.
הסיכון לדימום מג’ורי היה דומה עם התרופות החדשות, בהשוואה לקומדין (יחס סיכון של 0.92, רווח בר-סמך של 0.82-1.03). לא זוהו הבדלים בסיכון לתמותה (יחס סיכון של 0.99, רווח בר-סמך של 0.84-1.16). התוצאות נותרו ללא שינוי לאחר 180 ימי מעקב.
מאחר ומרבית החולים שטופלו באחת התרופות החדשות נטלו Rivaroxaban, החוקרים כותבים כי הם לא הצליחו להעריך הבדלים בבטיחות התכשירים השונים.
החוקרים מציינים כי הם לא זיהו הטרוגניות בין המרכזים, בין חולים עם ובלי מחלת כליות כרונית, לאורך קבוצות גיל, או בין גברים ונשים.
BMJ. Published online October 17, 2017
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!