מדדים פרוגנוסטיים לתמותה נפוצים בשימוש להערכת התועלת הצפויה לפרוצדורות רפואיות ספציפיות בקשישים, אך מסקירה סיסטמית חדשה שפורסמה במהדורת 11 בינואר של JAMA, מטילים חוקרים ספק בתועלת הקלינית ובדיוק הכלים הללו.
לדברי החוקרים, לרוע המזל, למרות שמדדים אלו אמורים היו להביא לשיפור ההתערבויות המכוונות בקשישים, אין עדויות מספקות בשלב זה בכדי להמליץ על השימוש הנרחב במדדים פרוגנוסטיים במסגרת הטיפול הקליני.
החוקרים בחנו 16 מדדים פרוגנוסטיים הנפוצים בשימוש לניבוי הסיכון לתמותה במבוגרים בגיל 60 ומעלה, שהתגוררו בתנאים שונים: קהילה (6 מדדים), בתי אבות/מרכז סיעודי (2 מדדים) ובתי חולים (8 מדדים). המדדים מנבאים סיכון לתמותה בתקופות זמן שנעות בין שישה חודשים ועד תשע שנים.
להערכת איכות המדדים, הסקירה התמקדה בשלושה היבטים: תנאים קליניים, פוטנציאל להטיה ואפשרות להכללה. החוקרים כותבים כי אין קריטריונים מקובלים להערכת איכות המדדים הפרוגנוסטיים. 16 המדדים שנבחנו לוקטו מסקירה מקיפה שהחלו עם למעלה מ-21,000 מאמרים רלבנטיים. כולם פותח בארצות הברית או באירופה המערבית, על-בסיס נתונים קיימים.
החוקרים התבססו על ניתוח סטטיסטי להערכת איכות הכלים ומצאו כי לאף אחד מהמדדים לא הייתה יכולה הבחנתית מצוינת; שלושה מדדים נמצאו כטובים מאוד להבחנה בין החולים ועשרה מדדים נמצאו כטובים. כל המדדים למעט שניים, היו מכוילים היטב, עם בדלים של פחות מעשר נקודות אחוז בשיעורי התמותה הצפויה ושיעורי התמותה בפועל.
החוקרים מציינים כי הטיה הינה סוגיה משמעותית, כאשר רק שני מדדים זכו לתוקף בלתי-תלוי ע”י חוקרים שלא היו מעורבים בפיתוח המדד. בנוסף, אף אחד מהמדדים לא נבחן באופן פרוספקטיבי ולא קיבל תוקף במדגם גדול ומגוון.
החוקרים כותבים כי גורמים אלו מגבילים את היכולת של הרופאים להעריך במדויק את המדדים הללו בקבוצות חולים השונות בחומרת מחלתם, במתודולוגיה של איסוף הנתונים, במיקום הגיאוגרפי ובזמן.
החוקרים מוסיפים כי מספר מדדים לא כוללים משתנים חשובים: דוגמת ADL (Activities of Daily Living); כי סיווג ICD-9 לעיתים קרובות היה שגוי; וכי קשה לזהות מדדים מדויקים שאין כותרת נושא אחת ב-PubMed. הם קוראים לערוך מחקרים נוספים בנושא.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!