במאמר שפורסם ב-Journal of Andrology מדווחים חוקרים כי השיפור במגוון תפקודים אנדרוגנים בולט יותר כאשר ערכי הטסטוסטרון בדם מצויים סביב אמצע הטווח התקין של ערכי הסף של ערכי טסטוסטרון בדם, בהשוואה לשיפור עם ערכי בטווח התחתון של הנורמה. מתוצאות המחקר עולה כי יש לבדוק את רמות טסטוסטרון בדם בזמן טיפול בטסטוסטרון, במטרה לקבוע אם הן מצויות בטווח מסוים. הדבר נכון בעיקר עם טיפול בג’ל טסטוסטרון.

במחקר הנוכחי, בו כל הגברים שטופלו בג’ל קיבלו מינון של 50 מ”ג ביום, ללא התאמת מינון, תועלת הטיפול הייתה נמוכה יותר משמעותית בהשוואה לטיפול ב-TU (Testosterone Undecanoate – המוכר בשמו המסחרי – נבידו)  עם רמות טסטוסטרון בדם בחלק האמצעי של הערכים התקינים. לפיכך, בחולים המטופלים בטסטוסטרון, בעיקר באלו המטופלים בג’ל טסטוסטרון, מומלצת התאמה של המינון במקרים בהם ערכי הטסטוסטרון בדם נמוכים, ואינם מגיעים לחלק האמצעי של הנורמה.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הטיפול באנדרוגנים נועד לחקות את הפעילות הפיזיולוגית של טסטוסטרון אנדוגני, ולרוב ניתן לכל החיים. הקריטריונים לטיפול יעיל באנדורגנים דורשים כי ערכי הטסטוסטרון בדם יעמדו בטווח התקין למשך כל 24 השעות ביממה, במהלך המרווח בין שתי המנות.

במחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון את קשר מנה-תגובה של טיפול בטסטוסטרון על תסמיני הפרעה בתפקוד המיני ומאפייני התסמונת המטבולית.

המחקר כלל שני מדגמים של גברים מבוגרים, עם הופעה-מאוחרת של היפוגונאדיזם, שהיו במעקב למשך תשעה חודשים. קבוצה 1, שכללה 28 גברים (גיל ממוצע של 61 שנים; רמת טסטוסטרון ממוצעת של 2.07 ננוגרם למ”ל), טופלו ב-TU ארוך-טווח במינון 1000 מ”ג קבוצה 2, שכללה 27 גברים (גיל ממוצע של 60 שנים; רמת טסטוסטרון ממוצעת של 2.24 ננוגרם למ”ל), שטופלו בג’ל טסטוסטרון (50 מ”ג ביום) למשך תשעה חודשים.

בחולים שטופלו בג’ל טסטוסטרון, רמות טסטוסטרון בדם עלו מ-2.24 ל-2.95 ננוגרם למ”ל (עליה מובהקת סטטיסטית) לאחר שלושה חודשים, ל-3.49 ננוגרם למ”ל (עליה מובהקת סטטיסטית) לאחר שישה חודשים, ול-3.80 ננוגרם למ”ל לאחר תשעה חודשים. עם טיפול ב-TU, רמות טסטוסטרון בדם עלו מ-2.08 ל-4.81 ננוגרם למ”ל (עליה מובהקת סטטיסטית) לאחר שלושה חודשים, ל-5.29 ננוגרם למ”ל לאחר שישה חודשים ול-5.40 ננוגרם למ”ל לאחר תשעה חודשים.

עם טיפול ב-TU, רמות טסטוסטרון בדם היו גבוהות יותר משמעותית, בהשוואה לטיפול בג’ל טסטוסטרון. עם TU תועד שיפור גדול יותר בתסמיני התפקוד המיני ובתסמיני התסמונת המטבולית. עם שני הטיפולים, תועדה קורלציה בין שינויים בהיקף מותניים ובין שינויים בסך ערכי כולסטרול, ערכי LDL ו-HDL.

לא תועדו הבדלים במדדי הבטיחות של שני הטיפולים.

לטיפול בטסטוסטרון הייתה השפעה חיובית על התפקוד המיני והתסמינים של תסמונת מטבולית בגברים מבוגרים. ללא ספק, ערכי הטסטוסטרון הגבוהים יותר עם טיפול ב-TU בהשוואה לטיפול בג’ל טסטוסטרון, היו יעילים יותר, עדות לקשר מנה-תגובה עם מינון טסטוסטרון.

J Androl , DOI: 10.2164/jandrol.107.002774