בחולים עם אפילפסיה של האונה הטמפוראלית, ניתוח זמן קצר לאחר כשלון טיפול בשתי תרופות אנטי-אפילפטיות נמצא יעיל יותר מהמשך טיפול תרופתי במניעת פרכוסים ושיפור איכות החיים של החולים, כך עולה מתוצאות מחקר ERSET (Early Randomized Surgical Epilepsy Trial).

למרות שיעורי ההצלחה המדווחים, ניתוח לטיפול בפרכוסים עמידים לטיפול תרופתי משמש לרוב כמוצא אחרון. החולים לרוב מופנים לניתוח לאחר עשרים שנות פרכוסים, לעיתים קרובות כבר מאוחר מדי למנוע מוגבלות משמעותית ותמותה מוקדמת.

מחקר ERSET הוא מחקר מבוקר שנערך ב-16 מרכזים המבצעים ניתוחי אפילפסיה בארצות הברית. מדגם המחקר כלל 18 גברים ו-20 נשים בגילאי 12 ומעלה עם MTLE (Mesial Temporal Lobe Epilepsy) ופרכוסים מגבילים שנמשכו עד שנתיים לאחר ניסיון הולם לטיפול בשתי תרופות אנטי-אפילפטיות.

החולים חולקו באקראי להמשך טיפול בתרופות אנטי-אפילפטיות (23 חולים) או לניתוח AMTR עם טיפול אנטי-אפילפטי (15 חולים) והיו במעקב במשך שנתיים. בקבוצת הטיפול השמרני, שבעה חולים עברו AMTR לפני תום המעקב וחולה אחד בקבוצת הטיפול הניתוחי מעולם לא עבר ניתוח.

בניתוח הנתונים הראשוני, שכלל חולים ללא נתוני מעקב מלאים במהלך שנתיים, 11 מבין 15 החולים שעברו ניתוח לא סבלו מפרכוסים מגבילים (73%), זאת לעומת אף אחד מבין 23 החולים בקבוצת הטיפול התרופתי (p<0.001).

מסקירה שהתמקדה בחולים עם נתונים מלאים לאחר שנתיים עלה כי 11 מבין 13 החולים בקבוצת הטיפול הניתוחי (85%) לא סבלו מפרכוסים, זאת בהשוואה ל-0 מבין 19 החולים בקבוצת הטיפול השמרני. תשעה מבין 11 המשתתפים בקבוצת הטיפול הניתוחי שלא פיתחו פרכוסים, לא סבלו עוד מפרכוסים נוספים לאחר הניתוח.

ניתוח הביא גם לשיפור איכות החיים, כמו גם ביכולת לנהוג ולמעורבות חברתית, למרות המספר הקטן של המשתתפים.

החוקרים שמחו מהממצאים המרשימים בכל הנוגע לאיכות החיים, כמו גם באשר להופעת פרכוסים. עם זאת, מומחים בתחום מציינים כי העדר הישנות פרכוסים ושיפור איכות החיים לא ניבאו חזרה לעבודה.

באשר לתפקוד הקוגניטיבי, לא זוהו הבדלים משמעותיים בכל הנוגע לזיכרון ראשוני ומדדים שאינם נוגעים לזיכרון, למרות שמשתתפים בקבוצת הטיפול השמרני נטו לתוצאות טובות יותר במבחנים להערכת הזיכרון, בעיקר לאחר 24 חודשים.

כאשר החוקרים התמקדו במבחנים פרטניים, בקבוצת הטיפול הניתוחי המשתתפים זכו לציונים פחות טובים בהשוואה לקבוצת הטיפול התרופתי במבחנים להערכת זיכרון מיידי ורחוק לאחר 24 חודשים. כמו כן, בחלק גדול יותר מהחולים בקבוצת הטיפול הניתוחי חלה ירידה בזיכרון המילולי המאוחר ובשיום, בדומה לשיעורים עליהם דווח במטה-אנליזה שפורסמה לאחרונה.

תשעה משתתפים במחקר (ארבעה בקבוצת הטיפול התרופתי וחמישה בקבוצת הטיפול הניתוחי) פיתחו 13 סיבוכים חמורים (שבעה בקבוצת הטיפול התרופתי ושישה בקבוצת הטיפול הניתוחי). מבין הסיבוכים החמורים בקבוצת הטיפול התרופתי, שניים לא נגעו למחקר או לפרכוסים וחמישה נגעו לפרכוסים, כולל שלושה מקרים של Status Epilepticus בקבוצת הטיפול התרופתי.

מבין ששת הסיבוכים החמורים בקבוצת הטיפול הניתוחי, שלושה זוהו בבדיקות הדמיה בתהודה מגנטית לאחר הניתוח עם ממצאים שהצביעו על שינויים איסכמיים, אך רק אוטם מוחי אחד עם ביטויים קליניים (ליקוי קל וחולף בשיום ובשפה). שני סיבוכים אחרים לאחר הניתוח כללו הקאות בשל החמרה בתנועתיות הוושט עם צורך בגסטרוסטומיה והידרוצפלוס שנבע מדימום לחלל התת-עכבישי ובעקבותיו הוכנס VP-Shunt (Venticuloperitoneal Shunt). סיבוכים נוספים בקבוצת הטיפול הניתוחי כללו פריקת כתף ושבר עקב פרכוס במהלך ניטור עם וידאו.

החוקרים כותבים כי ממצאי המחקר תומכים במסקנות ה-American Academy of Neurology, לפיהן יש להפנות את כל החולים עם אפילפסיה למרכז לטיפול באפילפסיה מיד עם כשלון ניסיון טיפול בשתי תרופות אנטי-אפילפטיות, להשלמת טיפול ניתוחי במידה והחולים עונים על הקריטריונים הנדרשים.

JAMA. 2012;307:922-930, 966-968.

לידיעה במדסקייפ