ממחקר חדש, שפורסם במהדורת ינואר של Archives of Internal Medicine, עולה כי בקרב נשים בנות 65 ומעלה, ליקוי קל עד בינוני בתפקוד כלייתי הוא גורם סיכון בלתי תלוי לשבר בירך. המידע הגיע מהמחקר הפרוספקטיבי Osteoporotic Fractures, שכלל יותר מ-9700 נשים.

למרות שקיימת עלייה בשיעור שברים בירך המדווחת על ידי חולים עם ESRD (end-stage renal disease), לא קיים מחקר לונגיטודינלי קודם, שהעריך את הסיכון לשבר בחולים עם ליקוי כלייתי פחות קשה.

מטרת המחקר הייתה לבחון את ההשערה, שירידה בתפקוד הכלייתי קשורה עם עליה בסיכון לשבר בירך ובחוליות עמוד השדרה בנשים מבוגרות.

בין השנים 1986 ל-1988, מחקר Osteoporotic Fractures גייס 9704 נשים ב-4 אזורים בארצות הברית. שבר בחוליה הוגדר כירידה בגובה החוליה בהתבסס על שינויים רדיוגרפיים במהלך מעקב בממוצע של 3.7 שנים. נעשה קשר עם החולים כל 4 חודשים במשך מעקב של 6 שנים, כאשר הם נשאלו בנוגע לשברים בירך.

החוקרים השוו eGFR (estimated glomerular filtration rate) בנקודת ההתחלה, שחושב על פי משוואת Cockcroft-Gault, בקרב 149 נשים, שחוו שבר ראשון בירך, בקרב 150 נשים, שחוו שבר בחוליה ובקרב 396 נשים, שהיוו קבוצת ביקורת ואשר נבחרו בצורה רנדומאלית. הנשים סווגו כבעלות eGFR תקין (שווה או גבוה מ-60 ml לדקה פר 1.73 מטר מרובע), ירידה קלה ב- eGFR (45 עד 59 ml לדקה פר 1.73 מטר מרובע) או ירידה בינונית ב- eGFR(מתחת ל-45 ml לדקה פר 1.73 מטר מרובע).

לאחר תקנון לגיל, ירידה ב- eGFRהייתה קשורה עם עליה בסיכון לשבר ראשון בירך (P < .001). טרנד זה נשאר משמעותי (P < .02) גם לאחר תקנון למשקל גוף ול-BMI, שהיה נמוך יותר בנשים עם eGFR נמוך יותר. היה במיוחד קשר חזק בין ירידה ב- eGFR והסיכון לשבר ירך trochanteric (בניגוד לשבר בצוואר הפמור). תפקוד כלייתי לא היה קשור בצורה בלתי תלויה לסיכון לשבר בחוליה, אולי בגלל הטיית הישרדות 22% מהחולות בקבוצת הביקורת מתו או היו עם בריאות לא טובה ולא היו להן צילומי רנטגן למעקב.

באנליזה שנייה, לא נמצא קשר דומה בין הסיכון לשבר בעת שימוש ב- eGFRהמחושב על ידי אינדקס MDRD (Modification of Diet in Renal Disease) במקום במשוואת Cockcroft-Gault. לדברי החוקרים, משוואת MDRD משמשת במבוגרים בגיל העמידה ללא סוכרת אך עם מחלת כליה כרונית (CKD) והדיוק שלה בנשים מבוגרות לבנות לא ידועה.

משמעויות קליניות

יש לראות תוצאות אלה מאושרות במחקרים אחרים על אנשים מבוגרים יותר, אך בלי ספק התוצאות מציעות, שרופאים צריכים לשקול תפקוד כליה כחלק מהערכת הסיכון לשבר בירך בנשים מבוגרות בנוסף לגיל, צפיפות עצם ומועדות לנפילות. קיים מחקר רב בנוגע לדרך, שבה תפקוד כליה קשור לסיכון למחלה קרדיווסקולרית או לתמותה. בנוסף, קיימת כל סיבה לחשוב, שתפקוד כליה יכול להיות קשור עם הסיכון לתופעות בריאותיות אחרות בלתי רצויות, בעיקר במטופלים מבוגרים. כיום החוקרים בודקים כיצד ירידה קלה עד בינונית בתפקוד הכלייתי, ולא רק ליקוי כלייתי קשה ו-ESRD, משפיעים על תוצאות בעצמות, בקוגניציה ובביצועים גופניים.

במאמר מערכת נלווה נכתב כי המחקר מאוד מעניין והוא מראה כי CKD מעלה את הסיכון לשברים ללא תלות באם האדם חולה באוסטאופורוזיס. הגישה הטיפולית הכללית לאוסטאופורוזיס, כולל טיפול בביספוספונטים, עשויה לא להיות הטיפול הכי טוב, אם המצב האחראי לכך קשור ל-CKD.

בנוכחות CKD, הפתוגנזה של שברים יכולה להיות כתוצאה משינוי המטבוליזם של המינרלים. חשוב מאוד להבין את המנגנונים הפתופיזיולוגים הגורמים לשברים הקשורים ל-CKD ולהבין, שטיפול צריך להיות מוכוון ישירות להפרעות הרלוונטיות. לשליטה הולמת בהיפר פרה טיירואידיזם וחסר בויטמין D, השכיחים מאוד ב-CKD, יש את הפוטנציאל להורדת הסיכון לשברים בירך הקשורים ל-CKD.

לסיכום, ההשפעות הקליניות של מחקר זה הן בראש ובראשונה אישור מחדש שיש שכיחות גבוהה של CKD, וש-CKD בעצמו הוא גורם סיכון בלתי תלוי לשבר. שנית, עולה השאלה, אם יש צורך להעריך חולים אלה ולטפל בהם עבור הפרעות מטבוליות הקשורות עם CKD לפני שהם מטופלים כמי שיש להם אוסטאופורוזיס ללא מחלה אחרת.

Arch Intern Med. 2007;167:115-116, 133-139

לידיעה במדסקייפ